בן צביה ויגאל. נולד ביום ט' בניסן תשמ"ה (31.3.1985) בקיבוץ מגידו. אח למיה, לימור וזיו, ואחריו נולדה גם דגן. שחר למד בבית-הספר היסודי האזורי "פלגים" בקיבוץ הזורע ולאחר מכן בבית-הספר התיכון האזורי "מגידו" בעין השופט. את בחינות הבגרות עבר במלואן, אף כי ביקוריו בבית-הספר בשנת הלימודים האחרונה היו נדירים. חברי קבוצתו זוכרים אותו כ"ילד שהיה הכי חזק בקבוצה, כמי שעזר לנו ללמוד לרכוב על אופניים ותמיד נשאר אחרון במשחק 'מחניים'. שחר אהב כלבים, מחשבים, לשחק כדורסל ולצייר. בחור בוגר, שקט, ביישן, מופנם, שלא הרבה במילים ותמיד דיבר לעניין". על דרך התנהלותו המיוחדת ועל גישתו לחיים מספר עידו, חבר ילדות: "… אתה כרגיל ידעת מה אתה רוצה, הלכת על זה בבטחה, כפי שנהגת לעשות בכל בחירה שלך. גם אם הדברים לא הסתדרו כמתוכנן, אתה ידעת מה מתאים לך ועשית מה שצריך לעשות, בשקט ובדרך הייחודית שלך. … לוקח הכול בקלות ותמיד דואג לכולם". עם תום לימודיו עבד שחר בקיבוצו בגידולי השדה ובילה שעות ארוכות על גבי הטרקטור. לימים, עוד יסתייע רבות בניסיון שרכש בעבודתו החקלאית. חבריו לעבודה מספרים שהיה מומחה לכל דבר, ומעולם לא הייתה בעיה או תקלה שלא הצליח להתגבר עליה. ובכלל, שחר היה אדם רב כישרונות, בעל חוש טכני וידי זהב. בתחום הספורט, אהב לשחק עם חבריו כדורגל, טניס ובאולינג, ולרכוב על אופניו בכבישי האזור. בעולם המחשבים גילה מומחיות של ממש בהתקנה, בתפעול ובתיקון ושימש כטכנאי הראשי של כל בני המשפחה והחברים. שמיעתו המוזיקלית הייתה מפותחת, הוא הרבה להאזין למוזיקה והיה בעל אוסף מפואר של יצירות מסגנונות שונים, אותן הוריד מרשת האינטרנט. הוא ניחן בכישרון ציור נפלא ובעיזבונו נותרו ציורים ורישומים רבים בעיפרון ובפחם. שחר היה קשור בקשרים הדוקים עם אחיותיו ואחיו ורבים מהבילויים היו משותפים. יחד היו מאזינים למוזיקה, צופים בסרטים ונוסעים לבלות בעיר הגדולה. קשר מיוחד היה לשחר גם עם הוריו, ויחסיהם התאפיינו בדאגה הדדית ובשיתוף. בעת התייצבותו לשירות סדיר רצה שחר להתגייס לנח"ל בעקבות אחיו, אך ביום הגיוס, בסוף חודש מרץ 2004, הוצב בחיל השריון. בחוסר רצון בולט קיבל את הדין, ובתחילת הדרך סבל מהמשמעת ההדוקה ומהעבודה הקשה. בהמשך, הסתגל למצב, יצא לקורס נהגי טנקים ובסיומו הוצב בחטיבה 7 כנהג טנק "מרכבה" בפלוגת "חרמון". עבודתו המסורה בשדות הקיבוץ ושעות הניסיון הרבות שצבר על הטרקטור סייעו בידו כעת ותרמו לכישוריו כנהג טנק מוביל בגדוד 77. שירותו הצבאי של שחר לא היה קל. השנה שעשה בפלוגה נפתחה והסתיימה בפעילות מבצעית אינטנסיבית סביב רצועת עזה. טבילת האש הראשונה שלו הייתה ב"ציר פילדלפי", בערב בו התפוצץ מוצב "JVT". שחר הוביל את צוותו למקום ועם הגעתם ראשונים אפשרו את הפינוי תוך לחימה ופגיעה במחבלים. על תפקודו של שחר באירוע זה מספר מפקד הגדוד: "בלטת במקצועיות, ברוגע וחיזקת בנו את התחושה שניתן לסמוך עליך, שבכל מצב תוביל את הטנק לכל מקום שיידרש". שחר עשה תקופה ממושכת במוצבי גוש קטיף ובהמשך שירת גם בקו הצפוני, ברמת הגולן ובבקעת הירדן. מפקדיו ראו בו לוחם מקצועי ונהג טנק מעולה, חבר נאמן הנרתם לעזור ומתנדב מרצונו. חבריו לפלוגה ידעו להעריך את יכולת הנתינה שלו וזוכרים כיצד היה מסתובב בין השומרים בשעות הקטנות של הלילה ודואג להם לשתייה ולאוכל. במהלך שירותו הצבאי השתתף שחר באחת המשימות הגדולות והמשמעותיות בתולדות מדינת ישראל: פינוי יישובי גוש קטיף. התנסות זו הותירה בו את רישומה העמוק ונחרתה היטב בנפשו. שחר חווה רגעים קשים של מפגש טעון עם המתיישבים המפונים, כשעננה כבדה של תסכול מרחפת מעל הפעילות ומעוררת בו שאלות נוקבות. עם תום פעולות הפינוי של יישובי רצועת עזה, הוצבו שחר וחבריו לפלוגה במוצבי "עוטף" גבול הרצועה, במוצב שהוקם בשדות קיבוץ נירים. שחר נפל בעת מילוי תפקידו ביום י"ח באלול תשס"ה (22.9.2005), בדרכו לפעילות מבצעית. הייתה זו שעת אחר-הצהריים. צוות הטנק ששחר שהה בו הוסע ברכב הפלוגה אל מוצב סמוך, עת אירעה תאונת דרכים בשדות קיבוץ נירים ושחר נהרג. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין במגידו. הותיר הורים, שלוש אחיות ואח. שחר היה בן עשרים בהילקחו ממשפחתו. צעיר, יפה תואר, גדול וחזק. בן ואח ששפע טוב לב ואהבה. הספיד את שחר אחיו, זיו: "… הילד הקטן של אבא ואימא שיישאר לנצח קטן. זוג עיניים כחולות וגדולות שמשתקף מהן כל כך הרבה תום. תמיד הרגשתי צורך לגונן עליך מפני העולם וכמה הייתי רוצה להגן עליך כשזה קרה. להיות שם לידך, להחזיק לך את היד, להגיד לך שאפשר לעבור את זה, שיהיה בסדר. לחבק אותך. … מה לא הייתי נותן בשביל עוד הזדמנות לדבר אתך, להיות אתך, לשמוע אותך אומר בנחרצות מה נכון. … תמיד יודע הכול, תמיד זה חייב להיות בדרך שלך. ילד עם לב כל כך גדול, תמיד מוכן לעזור ועושה את זה בכזאת דבקות ואינטנסיביות, שאתה כבר לא זוכר מי עוזר למי. חייב להיות בתנועה. רק מגיע הביתה וכבר נוסע לבלות איפשהו, לקנות משהו. עוד לא נוחת בבית וכבר מברר אתי אם משחקים כדורגל השבוע. אולי ידעת איפשהו בתוכך, אולי הרגשת שאין זמן, שצריך להספיק כמה שיותר. אבל מה, מה הספקת? עוד לא ראית כלום וכבר לקחו אותך". במלאות שבוע לנפילתו, הוציא קיבוץ מגידו את הקובץ "מגרש ביתי", בו כותבים חברי הקיבוץ בדברי הפתיחה: "… בימים היפים של סתיו, ימי הסליחות והרחמים, נחתה כמכת ברק הידיעה האכזרית מכול. שחר איננו. הביישנות, הכישרונות, התום, החיוך, טוב הלב, החברות, התכניות, אהבת הורים ואחים, חיבוק של סבתא, הכול אבד באחת". בקובץ, דברים שנאמרו ליד קברו של שחר, שירים לזכרו ותמונתו. סגן-אלוף יאיר, מפקד גדוד "עוז 77", הספיד את שחר: "… קשה לדבר עליך בלשון עבר. עוברת לנו בראש תמונתך החיה אתנו כפי שהכרנו אותך בשנה האחרונה, בה שירתת בפלוגת 'מלכות חרמון'. … ביום שלישי האחרון פגשתי אותך בפעם האחרונה. שוחחנו על הפעילות שאתם מבצעים, שאלתי שאלות, אך לא אוכל לשכוח את החיוך המקסים שהיה על פניך, שאפיין אותך – חיוך של ביישנות, של מופנמות, שלעתים החליף את המילים. שחר, זכינו להכיר אותך בשנה האחרונה, היית לוחם ונהג טנק מקצוען, ידעת לנהוג מעולה, טיפלת בטנק באופן מעולה תוך שימוש בידיך הטובות ובחוש הטכני שלך. מעל הכול היית אדם טוב. הערכנו מאוד את היותך שקט ומופנם בקבוצה. לא אהבת להבליט את עצמך וחבר טוב היית לחבריך הקרובים. חבריך לפלוגה מספרים כמה עשית למענם ובהנאה היית לוקח על עצמך. … אוהד מפקדך בתקופת הפעילות ב'ציר פילדלפי' סיפר לי על לילות המארבים הארוכים בחורף שעבר, שאותם העברתם יחד. צחקת לילות שלמים ושמרת על ערנות הצוות במקביל לביצוע תפקידך. שחר – הקשר המיוחד שלך עם המשפחה לא נעלם מעינינו, ראינו את התמיכה והליווי של המשפחה. אביך יגאל היה מבקר קבוע בכל מקום שביצענו פעילות, ידענו שאתה צריך לעתים את השקט לטלפן, לשוחח ולדווח. אך רק אתמול, כשהגעתי לביתכם, הבנתי את מהות ועומק הקשר, הבנתי שכל מה שראינו ינקת מהוריך צביה ויגאל וממשפחתך – זיו, מיה, לימור ודגן, והבנתי שאתה היית דור המשך שנגדע לדרך שסלל אביך. … נזכור אותך לעד". חברי ילדותו של שחר כתבו: "… איך נוכל להספיד ילד שנמצא בשחר חייו? איך נוכל להספיד ילד שטרם מיצה את נעוריו? איך נוכל להספיד אח?. … הערכנו אותו על בגרותו, צניעותו, השקט והרוגע הפנימי שלו. האמנו שתכונות אלו עוד יביאו אותו רחוק. עכשיו מתעוררות בנו תחושות של צער עמוק, בלבול וכעס, על שנלקח מאתנו כניצן הנקטף רגע לפני שהגיע לפריחתו. אנחנו יושבים ולא מאמינים שלא יחלוף עוד על פנינו בשבילי הקיבוץ. שלא יתממש כל הפוטנציאל שהיה טמון בו וכל התכניות שהיו לו יישארו כשם שהן – חלומות, תקוות, שאיפות ומשאלות לב שלעולם לא יתגשמו. אומרים שאלוהים רוצה שהטובים ביותר יהיו לצדו וכזה היה שחר. אדם בעל נשמה טובה שנרתם לעזור והשרה בנו תחושת ביטחון. … אוהבים, כואבים ומתגעגעים".
