שטיינפרס (חיריק), אברהם
בן ציפורה ויוסף, נולד ביום ל' בניסן תרס"ה (5.5.1905) בעיר פולטבה, רוסיה הדרומית, למשפחה חסידית. בילדותו קיבל חינוך חרדי-חסידי בחדר ובישיבה וספג את הווי בית-הכנסת וערכי היהדות הדתית. עיר הולדתו היוותה מרכז הן לאינטליגנציה הסוציאליסטית והן לתנועות "חובבי-ציון" ו"פועלי-ציון;" אחיו הבוגרים ממנו נמנו עם המשכילים היהודים שפעלו להפלת המשטר הצארי. בהיותו בן 13, בהשפעת רוח מהפכת אוקטובר 1917 ולמורת רוחם של הוריו, הפסיק ללמוד בישיבה והחל ללמוד בבית- ספר רוסי. לאחר-מכן למד בגימנסיה רוסית. באותה תקופה התעוררה בו אהדה לנושא מעמד הפועלים ומהיותו קרוב לתנועת "החלוץ", שזה עתה הוקמה, החליט לעלות עם משפחתו לארץ- ישראל. לאחר תלאות מרובות הגיעה המשפחה לארץ בשנת 1920 והשתקעה בפתח תקווה. המושבה היתה אז "מושבת ברון" טיפוסית ולא היתה בה דריסת רגל לפועלים יהודים. אברהם ואביו היו בין אלה שלחמו למען עבודה עברית ולמען שיפור תנאי העבודה ותנאי השכר המחפירים. בתקופת מאורעות תרפ"א, היה אברהם בין המגינים על המושבה. כרוב בני משפחתו חלה גם הוא בקדחת, ושתי אחיותיו מתו ממחלתן, אחיו חזר לרוסיה והוא נשאר עם הוריו עד אשר נאלץ לנסוע לצרפת, לפי הוראת הרופא לשם ריפוי והחלמה מהקדחת. משהבריא נסע לרוסיה, שהה בה שלוש שנים ולמד עיתונאות. לפני שובו לארץ-ישראל שינה את שם משפחתו מחיריק לשטיינפרס ובאופן בלתי לגלי הגיע לקושטא ומשם עשה דרכו ברגל לארץ. אברהם החל לעבוד כפועל בחברת החשמל והיה ממניחי קווי החשמל בעמק-יזרעאל. בעפולה פגש את יהודית, בת לוותיקי המקום, ונשא אותה לאישה. במאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט נשלח לעבוד מטעם החברה במקומות מסוכנים כגון קאקון וטול-כרם אבל מעולם לא גילה סימני פחד. כשמלאו לבתו אחת-עשרה שנים לימד אותה לירות באקדח "למקרה של צורך"… במשך שנות עבודתו בחברת החשמל היה מעורה בציבור העובדים, פעיל בהסתדרות ובקופת חולים וחבר פעיל ב"הגנה". בשנת 1940 הועבר, בתוקף תפקידו, לעבוד באזור חיפה ונוסף ליציאתו לעבודה במקומות מסוכנים, לא ויתר על חלקו בשמירת אזור מגוריו בהדר הכרמל. ביום ז' באדר ב' תש"ח (18.3.1948), סיים את עבודתו והתכונן לשוב לביתו כאשר נודע לו שחוליה בת ארבעה אנשים חייבת לצאת לחדש את אספקת החשמל ליישובי הגליל המערבי המנותקים משאר חלקי הארץ ואחד מאנשיה חלה. אברהם התנדב לצאת במקומו. בכניסה לעכו הערבית התנפלו המוני ערבים על הארבעה וטבחו בהם כנקמה על השמדת שיירת תחמושת ערבית באזור חיפה – יום קודם. הארבעה הובאו למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות בקיבוץ רמת יוחנן. אברהם הניח אישה, בן ובת, הורים ואחים. הכביש הראשי העובר בעכו מדרום לצפון, אשר בו נפלו הארבעה, נקרא על שמם "דרך הארבעה". ועד עובדי חברת החשמל בחיפה הוציא לאור ספר בשם "חברינו שנפלו" ומספר זה עולה תמונה של אדם שהיה אב-טיפוס של חלוץ , איש העבודה העברית והספר העברי, חולם ומאמין בהקמתה של חברה יהודית-ערבית חדשה בארץ-ישראל.
