זכריה (זכי), בן טובה ופנחס, נולד בקיבוץ אפק ביום י"ב בסיון תש"ט (9.6.1949), וכשהיה בן שנתיים עבר עם משפחתו לטירת הכרמל. כשהיה בן תשע עברה המשפחה להתגורר בזכרון-יעקב. במושבה סיים את לימודיו בבית-הספר היסודי "ניל"י", ואת לימודיו התיכוניים השלים בבית-הספר האזורי בפרדס-חנה, שם השתלם במגמה הלבורנטית. בבית-הספר היה פעיל בחיים החברתיים, עסק בהדרכת נוער ובחופשות גם הדריך בקייטנות. כתחביב עיקרי השתתף באופן קבוע בחוג לדרמה בזכרון-יעקב. סיפר עליו מחנכו: "בהגיעו לבית-הספר נקשרו בינינו במהירות יחסי תלמיד-מורה ידידותיים, ולא עבר זמן רב עד שגיליתי בזכי נער חברותי, חייכני, כן ומבריק. הוא היה הרוח החיה שתרמה רבות לחיים החברתיים של בית-הספר. מסירותו וכוח התנדבותו היו דוגמה ומופת. מאוחר יותר, כך סופר לי, התגלו תכונות אלו שלו גם במסגרת הצבא". מספר עליו חברו: "זכי היה החבר היחיד האמיתי שהיה לי אי-פעם. יחד בילינו בחדר אחד בכל תקופת לימודינו, ויחד השתובבנו והמצאנו תעלולים רבים, כיד הדמיון הטובה עלינו. זכי, מלבד היותו חבר נאמן ובן זוג משעשע, היה גם שותף אידיאלי לעבודה. הוא אהב להדריך את החבר'ה ולייעץ ולעזור, והם נתנו בו אמון מלא. זכי היה מאוד יסודי. כל דבר שעשה, תכנן לפרטי פרטיו, וידע גם להלהיב אחרים, שיטלו חלק בפעולה. היו בו חיוניות ומרץ, שדבקו בכל הסובבים אותו". זכריה גויס לצה"ל במחצית פברואר 1968 והוצב לחיל השריון. במסגרת שירותו עבר קורס מפקדי טנקים, קורס קצינים וקורס קציני שריון. בתקופת מלחמת ההתשה שירת כמפקד מחלקת טנקים על שפת התעלה. על תקופת שירותו סיפר פרץ לביא: "בתקופת מלחמת ההתשה נתקלה היחידה של זכריה במארב, ורבים מחייליה נפלו. מקרה זה השאיר את האנשים במורל נמוך, וחלקם אף נתקפו בדיכאון. זכי אסף את האנשים וביקש רשות לעלות לעמדות ירי. כאשר ישבו החיילים בטנקים, אמר להם שעכשיו יילחמו בעד כל חייל שנפל. ואמנם, הם לחמו כפי שלא לחמו מעולם. היחידה כאילו נולדה מחדש. בהרצאותי בבסיסי צה"ל השונים, הבאתי סיפור זה כדוגמה להתנהגות קצין במצבי לחץ. בשביל זכי הייתה ההתנדבות עניין טבעי ביותר, ולא יוצא דופן. למדנו רבות על אישי מופת בהיסטוריה שלנו, ופתאום אתה רואה לנגד עיניך דמות כזאת, בשר ודם, שלא הונצחה ולא נרשמה בדפי הספרים, אך היא קיימת קיום של ממש, קיום יום-יומי לצדך. לא בכל יום פוגשים חבר ואדם כמו זכריה". בשלהי שנת 1970, נפצע ברגלו ומשום כך נאלץ לוותר על המשך השירות הקרבי. זכריה הוצב ביחידת פצועי השריון עד יום שחרורו, במחצית פברואר 1971. משחזר לחיים האזרחיים, התקבל למכינת צה"ל של האוניברסיטה בתל-אביב, ואחר כך למד במשך שנתיים בחוג לביולוגיה. כדי לממן את לימודיו עבד כראש משמרת בדיקות בנמל התעופה "בן-גוריון". על תקופה זו בחייו סיפרה נגה: "זכי היה חבר טוב, נפש מקסימה ופתוחה, אשר אהבה את החיים ואת הבריות. אי אפשר היה שלא לאהוב אותו. אי אפשר היה לעמוד בפני קיסמן של עיניו המחייכות, ואי אפשר היה שלא להצטרף לשמחה ולהידבק בעליצות, כשזכי היה פוצח בזמר". כשפרצה מלחמת יום הכיפורים, לא נקרא זכי להתיצב, משום שהיה רשום כבעל פרופיל נמוך עקב נכותו. זכי לא חיכה לצו הקריאה, התנדב והצטרף ליחידת שריון שלחמה בחזית הדרום. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), בקרב הפריצה ל"חווה הסינית", נפגע באש האויב ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בזכרון-יעקב. השאיר אחריו אב, אם ואח. על אומץ הלב והגבורה שגילה בקרבות, הוענק לו ציון-לשבח מטעם יקותיאל אדם, אלוף פיקוד הדרום. והרי תיאור המעשה: "סגן זכריה שטיינמץ ז"ל התנדב להילחם במלחמת יום הכיפורים, למרות היותו פצוע ממלחמת ההתשה ובעל כושר בריאות לקוי. בליל 15 באוקטובר 1973 השתתף בקרבות "החווה הסינית", ושם נפגע ונפל. התנדבותו להילחם על אף מגבלותיו הרפואיות תרמה רבות לרוח היחידה. במעשיו אלה גילה סגן זכריה שטיינמץ ז"ל אומץ לב ומסירות ללא סייג". במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב שר הביטחון דאז, משה דיין: "זכריה הוגדר כקצין יעיל, מסור, יוזם ואהוד;" במכתב למשפחה כתב מפקדו: "המרץ והביטחון ששפעו ממנו, הפליאו לוחמים ומפקדים. הוא היה גיבור". לזכרו הקימה אוניברסיטת תל-אביב קרן מלגות במחלקה לביולוגיה.
