שטיינברג, מנחם, ד”ר

בן חיים והדסה. נולד ביום י"ט באב תש"א (12.8.1941) בעיר פטרובסק אשר ברוסיה. בקטנותו היה אביו מגויס ועשה למען המאמץ המלחמתי של רוסיה נגד גרמניה הנאצית ובילד טיפלו אז אמו וסבו (אבי אמו), אשר אהבוהו כנפשם. בשנת 1948 עלה עם הוריו מקפריסין והמשפחה התיישבה בחיפה, בעיר התחתית, ושם למד בבית-הספר היסודי "מרכז". בפרוץ מערכת-סיני הגיע לכתה ט' בגימנסיה "ביאליק", שם הצטיין בלימודיו במגמה הביולוגית והיה מסור להם. בשנת תשי"ט סיים את לימודיו בהצלחה רבה. ראוי לציין כי המוות כבר ארב לו בהיותו תלמיד כיתה י"א: כאשר יצא עם כיתתו לאימוני-גדנ"ע הכרמל ובלכתו בשעות-הלילה למלא משימה, הכיש אותו נחש ארסי. אך תודות לחיפזון שבו הבהילוהו לבית-החולים נשאר בחיים. מנחם אהב מאד לעזור לזולת ולעודד את רעיו – וייתכן כי אהבתו זו להגיש עזרה לכל אדם היא אשר משכה אותו לאחר-מכן ללמוד רפואה. בשנות-נעוריו אלו שאף מנחם לראות עולם טוב יותר, והוא חיפש את מקומו בו. כל אותם הימים רצה למצוא דרך להשתלב בעולם כזה כדי לתרום לו מה שיוכל. כאשר גויס לצה"ל הוצב לחיל-הרפואה ובו שירת כשנה כחובש קרבי. הוא הגיע לעתודה האקדמית וכעתודאי למד רפואה בבית-הספר לרפואה שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. בלימודיו אלו התבלט בכשרונותיו, בקלות תפיסתו ובשקדנותו היתירה. כן גילה יחסי-חברות מעולים ומעל הכל – צניעות רבה. בשנת 1963 הקים משפחה ובשנת 1966 נולד לו בנו-יחידו – והוא לא הספיק לגדל אותו בלתי אם שנתיים ומחצה. בימי מלחמת ששת הימים עשה ימים ולילות כעובד צעיר בבית-החולים "רמב"ם, ומאז יצא שמו לתהילה בין הרופאים, חבריו-למקצוע, והאחיות הרחמניות וגם בקרב החולים אשר בהם טיפל. בראשית שנת 1968 הגיע מנחם לסיום לימודיו ברפואה ואז נקרא לצה"ל כדי להשלים את שירותו הסדיר. אהוד היה על המפקדים ועל החולים כאחד. תמיד מילא תפקידו במסירות רבה ולא חסך מזמנו ומאונו לסעוד את הזקוקים לטיפולו הרפואי אחרי שעבר אימונים מיוחדים עבר גם קורס-צנחנים בהתנדבות – וכרופא הגיע למחנה של נח"ל מוצנח בגליל. באותם הימים פרש את חסותו על כרמיאל כרופא במרפאת קופת חולים ועד היום ניתן לשמוע מפי תושבי-המקום: "היה לנו רופא טוב שהיה גם אדם טוב,. מנחם השתתף בפעולות מיבצעיות ולא מש ממפקדי הגדוד וחייליו ועל-ידי כך הישרה על כולם הרגשת-בטחון שתרמה הרבה לכל הגדוד, בייחוד ברגעי-החרדה המלווים כל פעולה מבצעית. תוך כדי עבודה מאומצת עסק גם בעבודה לשם קבלת הדוקטורט. בעבודה זו טיפל באספקט מיוחד של ניתוחי-לב, כי בהם שאף להתמחות. במשך שירותו הגיע לדרגת סגן. בפעילותו הרפואית בכל התחומים קבע לו שיטות-עבודה מיוחדות בהם נהג להתייחס לחולים מתוך איבחון של כבוד, יחס מדעי עם רגש אבהי. כך קנה לו את שמו הטוב. מפקדיו בצה"ל העריכו אותו לא רק על יכולתו כרופא אלא כאדם הדואג לביצוע תפקידים שונים במחנה – ולא משום סמכויותיו כקצין כי אם בעיקר תודות לקסם האישי שלו וליכולתו ליצור מגע עם האנשים הסובבים אותו כדי להביאם לשותפות במטרה. כל מה שעשה היה עושה מתוך בת-צחוק וטוב-לב. הוא היה אדם רציני ואת העולם ראה באור מציאותי המלווה בהומור בריא. שטחי-התעניינותו של מנחם היו רבים ומגוונים והוא היה מתייחס לכל עניין מתוך בגרות מפוקחת להפליא, כי הוא היה בעל אינטלקט חריף. לא פעם היה מנתח מאורעות חברתיים מתוך תבונה מעמיקה וביקורת חריפה – ומן הראוי לציין כי את ביקורתו היה מפעיל ראשית כלפי עצמו (ולעיתים אף בצורה מוגזמת). הוא לא סבל העמדת-פנים ויהירות מצד אחרים וגזר גם על עצמו צניעות וענווה בכל הליכותיו. אבל עוד הוא חולם על עבודת-מחקר בסתר-לבבו בהגדילו לעשות מצא את מותו בגיל צעיר. כרופא ליווה בהתנדבות את יחידתו בעשרות פעולות-קרב עד אשר בא היום המר והנמהר, הוא ביום ג' בשבט תשכ"ט (22.1.1969); אז מיהר למחנה לטפל במספר-חולים אשר שכבו בחדר-החולים שם – וכשני קילומטרים אחרי כרמיאל מצא את מותו; הוא נפל בשעת מילוי תפקידו. בחוברת "בקום ישראל", אשר הוציאה הגמנסיה "ביאליק" שבחיפה לזכר מוריה ותלמידיה שנפלו במערכות-ישראל, הובאו תולדותיו וכמה עמודים הוקדשו לתיאור דמותו וזכרו. גם כרמיאל הוציאה חוברת לזכרו.