שטיינברג, אליהו

אליהו (אלי), בן אידה-שיינה ואהרן, מניצולי השואה, נולד ביום ד' בתשרי תש"ו (11.9.1945) בסיביר, שמה נמלטו הוריו מפני הנאצים. בשנת 1950 עלה ארצה עם משפחתו ולמד בתל-אביב בבית-הספר היסודי על-שם רמז, בבית-הספר התיכון המקצועי "שבח" ובבית-הספר "עמל" במגמה של מסגרות מיכנית. אליהו היה תלמיד טוב והצטיין בעיקר במקצועות הריאליים והטכניים. מוריו היו מרוצים מהישגיו בלימודים. אולם כיוון שרצה לסייע בפרנסת הבית, החל לעבוד במסגרות עד שהגיע זמנו לשרת בצבא. אליהו גויס לצה"ל בתחילת פברואר 1964 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות טנק "סנטוריון" ובקורס מפקדי טנקים, ואחרי-כן נשלח לחוץ-לארץ להשתלם בהפעלת כלי נשק חדש, שצה"ל רכש באותם הימים. הוא היה חייל טוב, חביב על מפקדיו ומקובל על חבריו, שראו בו ידיד טוב ועובד מסור ומוכשר. הוא השתתף במלחמה בשנת 1967 ועל כך הוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". לאחר שהשתחרר מן השירות הצבאי הסדיר החל לעסוק בענף הבנייה והיה לקבלן-משנה. אליהו היה אדם שקט ונוח מאוד, בעל יזמה ובקי בעבודתו. הוא ידע לעשות את מלאכתו בכישרון, בסדר ובדייקנות, והיה מלא מרץ, ושופע חיוניות ובעל כוח התמדה. טוב לב היה, אהוב ומכובד על הבריות ומוכן תמיד לעזור לכל אדם ברצון ובכנות רבה. מטבעו היה אדיב, עדין נפש ונעים הליכות. תמיד היה אופטימי ומעודו לא נפל ברוחו, אפילו בזמנים קשים. פשוט היה בהליכותיו, חביב ושמח בחלקו, ומעולם לא התפאר ביכולתו ובהישגיו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס אליהו ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני, שם השתתף בקרבות הבלימה נגד המצרים. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) לחם בקרב בצומת "עכביש-כספי", מול אחד התעוזים שנתפס בידי המצרים. במהלך הקרב נפגע הטנק שלו פגיעה ישירה באש האויב. תחילה נחשב כנעדר, אך לימים זוהתה גופתו והוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, אב ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אליהו היה בחור אמיץ-לב, אשר מילא את כל המשימות שהוטלו עליו תוך גילויי גבורה עילאיים וחירוף נפש. הוא היה חביב על מפקדיו ועל חבריו לנשק, ונפילתו הייתה אבידה כבדה ליחידתו". חטיבתו הוציאה לאור חוברת לזכר אנשיה שנפלו במלחמה, ואליהו בתוכם; משפחתו תרמה לזכרו ארון קודש ורימונים לספר תורה לבית-הכנסת בקרית-שלום.