בן פרידה ואריק. נולד ביום כ' באייר תשמ"ה (10.5.1985) בירושלים. אח ליעל, יהונתן ויואב. אמן מלידה, יצר אמנות ומוזיקה, צילם ותיעד עד לרגעיו האחרונים. כשהיה בן שנתיים עבר עם הוריו לכרמי יוסף שבשפלה ושם גדל והתחנך. בתום לימודיו בבית-הספר היסודי "איילון" המשיך לבית-הספר התיכון האזורי למדעים, לאמנויות ולהומניסטיקה "הרצוג" שבבית חשמונאי, שם למד במגמות קולנוע וכימייה. איתי גדל כילד טבע, אוהב טיולים, משחקי כדורסל, מסיבות וחברים. ילד דומיננטי שאהב לצחוק, להשתובב ולהוביל את כל החברים לבילויים והרפתקאות. מילדות נמשך לעולם האמנות והמוזיקה. כבר בילדותו צייר ציורים, ניגן בגיטרה, ולימים התגלה כצלם מוכשר. בתקופת התיכון, הדריך בחוגי סיור. היה נווט פעיל וחבר מועדון הניווט של מודיעין. חבריו של איתי מספרים על אדם רגוע שלקח את הדברים בקלות. "השיטה של איתי הייתה השיטה הבדואית", מספר עומר, אחד החברים. "כשהיה מכין תה בטיולים בחוגי הסיור היה שופך שקית סוכר שלמה במדידת עין ומכריז שזו השיטה הבדואית להכנת תה. זו הייתה השיטה של איתי, לייף סטייל בדואי, השיטה השבטית, האוהבת, הרוחנית". חיוכו של איתי, מוסיפים החברים, סימל תמיד את הרגשת החופש שלו לעשות כרצונו, לחיות את החיים. איתי אף פעם לא חשש להביע את דעתו או את מחאתו ועשה זאת – גם במחיר הסתכנות ונזיפה – בדרכים מחוכמות, בחן, בכתובות או בציורים שנונים. העובדה היא, כי גם בעלי המרות והסמכות לא יכלו לעמוד בפני מבטו התמים והכובש. איתי השתייך למעגלים חברתיים רבים, ובכל מעגל הותיר את חותמו. בג'יפ הירוק, סמלו המסחרי, תמיד היה ארגז מלא בבירות, ולצדו הכלב ריו והגיטרה. איתי היה מפעיל את החברים להירתם ליוזמותיו, ובשובבות וקלילות היה מושך את כל החברים להצטרף ליום כיף עמוס פעילות. לרגל גיוסו של אחד מחבריו, כתב לו: "ברגעים של משבר / באיתי תיזכר ואל תוותר / תיתן את הכול, תצא במחול / ותסמוך עליי – לעולם לא תיפול / … / קח הכול בקלות ובחיוב / נראה לי שזה משפט די חשוב / ואם קצת קשה ומבאס / תתקשר או תשלח SMS / ואחרי המסלול ניסע יחד לחו"ל / ניקח אתנו את באב ואת אור / ואני אוהב תמיד אתכם חברים / כי אתם אנשים מיוחדים ויחידים …" בראשית חודש ינואר 2004 התגייס איתי לצה"ל. את שירותו הצבאי החל בקורס טיס, ולאחר שנשר עבר כלוחם לסיירת של חטיבת השריון. איתי נתמנה לתפקיד מש"ק הסוואה – תפקיד מקצועי ששילב פיקוד על החיילים עם יכולותיו האמנותיות ותפיסת הסביבה הייחודית שלו, ואף קיבל אישור לשאת עמו מצלמה. איתי מילא את תפקידו בכל הרצינות והמקצועיות שאפיינו אותו. הוא התקשה "לשמור על דיסטנס" משאר החיילים ו"לשחק את הקשוח", ובשלב כלשהו ויתר לו המפקד על כך ואיתי יכול היה ליהנות מתפקידו הצבאי. איתי עמל על פתרונות שונים עבור החיילים ואחד הפרויקטים שהוביל היה "סטארט אפ הגטקעס", בניסיון למצוא גטקעס שיחממו את הלוחמים אך שאפשר יהיה לפשוט בקלות. כדי ליצור את הגטקעס המושלמים, הוא עבר בין חברות היי-טק ועשה מחקר של ממש על בדים נושמים וקלים. כשפרצה מלחמת לבנון השנייה עלה איתי עם פלוגתו צפונה והשתתף בקרבות. ביום י"ח באב תשס"ו (12.8.2006), בעת שפינה פצועים תחת אש בפאתי הכפר ע'נדוריה שבדרום לבנון, נפל סמל ראשון איתי שטיינברגר והוא בן עשרים ואחת. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-העלמין בכרמי יוסף בלב חורשה עבותה, מוארת באור נרות. בתום הטקס הצבאי הופרחו יוני שלום, ובמשך יותר משעתיים עלו ובאו חבריו, מוריו ובני משפחתו, הקריאו מכתבים ושרו שירים. אביו אריק שר בעיניים דומעות ובקול חנוק את שירו של יעקב אורלנד "אני נושא עמי", השיר שאיתי וחבריו בחרו לשיר בטקס הזיכרון שערכו בפולין. הלוחמים שחזרו מהקרב תיארו לפרידה, אמו של איתי, את רגעיו האחרונים בתוך הכאוס של הקרב כשלפתע הופיע מלאך והעלה את איתי לשמים. מאיה רוטמן הקדישה לאיתי את השיר "אני גיטרה". ברי סחרוף וחבריו של איתי ניגנו ושרו את השירים שאיתי אהב. ביקש האח יהונתן: "אני רוצה שכולם יעצמו עיניים, קחו נשימה עמוקה. תפתחו את העיניים, תסתכלו על העולם הנפלא שסביבנו. תנשמו את האוויר, תמשיכו לחיות ולשמוח. ככה איתי היה רוצה". על החוויה רבת העוצמה כתב ד"ר מאיר רקוץ', עמיתו של אריק, אביו של איתי: "הנוכחים בהלוויה לא יכלו שלא לחוש, להתרגש ולהתחבר לאותה התכוונות שעמדה באוויר. טקס ההלוויה היה שילוב של כאב, זעם עצור והשלמה, יופי, רעות ואהבה, מסורת, רוחניות וקדושה, אדמה וכוכבים, דמעות ופרחים". ביום 11.9.2007 קיבל איתי את צל"ש אלוף פיקוד הצפון. בטקס קבלת הצל"ש סופר סיפור הקרב: "איתי תפקד כמש"ק ההסוואה בפלס"ר וביקש להתנדב ולהצטרף ללחימה. הוא נטל חלק בקרבות בכפר ע'נדוריה. באותו בוקר הותקף אחד הצוותים ממטח טילים וספג פצועים רבים. סמל ראשון איתי הצטרף לצוות 2, לקח אתו את הפרמדיק והחלו לטפס במעלה ההר לכיוון הפצועים. במהלך העלייה הבחין שהפרמדיק מתקשה לשאת את תיק הרופא הכבד. בלי שיבקש, לקח ממנו את התיק והוסיפו לפק"ל של עצמו ומשך את הפרמדיק במעלה ההר לראש הכוח כדי שיגיע במהירות לפצועים. משהגיעו לפצועים, פנו סמל ראשון איתי והפרמדיק לפצוע הקשה ביותר ששהה באזור חשוף ומורכב מאוד. בעת העמסת הפצוע על האלונקה נורה מטח טילים נוסף לכיוון הכוח. סמל ראשון איתי והפרמדיק לא הפסיקו את הטיפול ואת קשירת הפצוע לאלונקה עד שטיל פגע ישירות בכתפו של סמל ראשון איתי והרג אותו במקום. סמל ראשון איתי שטיינברגר הפגין רוח לחימה, יוזמה, אומץ לב תחת אש ואחריות יוצאת דופן להצלת חבריו ואף שילם על כך בחייו. תפקודו הוא סמל הרעו?ת ביחידה". רבות נכתב על איתי בעיתונות הכתובה והאלקטרונית. בכתבה "הגיבורים של מלחמת לבנון השנייה" שפורסמה באתר האינטרנט "Ynet" סיפר סמל ראשון סטיבן פרידלנד, חבר קרוב של איתי: "חצי שנה לפני המלחמה הכרתי את איתי. בכל פעם שהייתי מגיע ליחידה לתרגיל הוא היה איש הקשר, זה שתמיד דואג לי. גם במלחמה, הוא זה שדאג שיהיה לי שק שינה, קסדה, כל מה שאני צריך". בשבוע שעשו בלבנון, הוגדרו איתי וסטיבן כ"זוג ברזל". הם נעו ביחד, עצרו ביחד ועזרו זה לזה. סטיבן שחזר את יום הקרב האחרון של איתי: "אחרי נמנום של שעתיים בבוקר, איתי העיר אותי כי היו פצועים. התחלנו לנוע לכיוון כיפה גבוהה, היה לי קשה לעלות. איתי מיד הגיע, לקח את הציוד הכבד שסחבתי ודרבן אותי לעלות למעלה. הגענו לחייל שנפצע באורח בינוני". כוח החילוץ שבו היו שני החברים שהה באזור חשוף ומסוכן. הם מיהרו להעביר את הפצוע על אלונקה, אבל רגע לפני שהרימו אותה נשמעה שריקה. "איתי נפגע ונפל, הגעתי אליו, הוא היה במצב קשה עם דופק. אחרי חצי דקה, כשכבר היינו במקום בטוח, הבנתי שהוא נהרג, הפציעה הייתה מאוד קשה. הבנתי שהוא בעצם הציל את החיים שלי, מנע מהרסיסים להגיע אליי. … עכשיו אני כבר מבין שאיתי, שעבורו ערך הרעות והחברות היה כל כך חשוב, הציל אותי, וככה נשארתי שם כדי לטפל ולהציל הרבה חיילים אחרים". פעולות רבות נעשו להנצחת זכרו של איתי, אדם אוהב ומתבונן. בכתבה גדולה שפורסמה באתר האינטרנט "Walla" הסבירה אמו, האמנית פרידה שטיינברג: "אני לא אסכים להציב אנדרטה לזכרו של איתי, כי אנחנו אנשים של החיים, והוא נגע בחיים. אנחנו לא שוקעים בכאב ובאובדן, אלא מגלים את עצמנו כמשפחה. הוא נתן לנו סוג של תנופה, מנוף לחיים. אנחנו ממשיכים ליצור ולהטיל ביצים של זהב, כי זה המתכון שאיתי השאיר לנו. אבל אני יודעת שיש כאן פרדוקס עצום, כי בלילות אני לא נרדמת, ובוכה כמו אימא שמבקשת שהבן שלה יחזור". פרידה הקדישה לאיתי את תערוכתה "זמן בהקפאה" שהוצגה בפסטיבל עכו, כחודשיים לאחר שהסתיימה מלחמת לבנון השנייה. במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר" הלחין ושר ברי סחרוף שיר מפרי עטו של איתי הנושא את השם "אהבת איתי": "יצאתי לטיול חביב עטוף שמיכה רכה / מלא בחול ואבק בודד כמו מגדלור ישן / הבחור עם הרסטות והזקן מלא באושר מפחיד / שפך תובנות זולות וישנות עם ניצוץ נדיר בעינו / והילדה עם הפנס נראתה כמו הדבר הכי בטוח בעולם // הסתובבנו לילה שלם עם שקית של קבבים נמסים / רוקדים לתווי המנגינה ההזויה של הכלי הטהור / ובורחים מזרקור ענק של חומות אטומות וזקנה מרירה / נוסעים בג'יפ, רצים בחול, מאוהבים באש הלבנה // גל אחד שיכור ומיוחד שוצף רגליים יחפות / לוחש ומספר שלילה כזה היה רק לי / לא יהיה עוד לו היה עוד ואי אפשר לחזור לשם". בבסיסו של איתי נחנכו חדר מוזיקה וחדר הנצחה על שמו. איתי שהיה צלם מוכשר צילם הרבה ובכל מקום. אחותו יעל שלחה כמה תמונות לתחרות שערכו צה"ל והמשרד להגנת הסביבה בנושא "צה"ל והסביבה". השופטים, שלא ידעו שאיתי נהרג, בחרו את תמונתו "אני טורו" למקום הראשון. התמונה, המציגה חייל מול סופת חול, נמכרה במכירה פומבית, והכסף נתרם לילדים יתומים. תמונה אחרת של איתי הוצגה במיצב "שכינה באוהל" במסגרת הבינאלה הבין-לאומית ה-52 שהתקיימה בוונציה. איתי צילם את עצמו במעיין עין יזרעאל, עומד בידים מורמות בתוך המים. האוהל שהוא חלק מהתערוכה "DIVINE IN.TENT" הוצג במקומות שונים בעולם. כתבה הללי: "נקודת מבטו השלווה והחזקה מאירה כל דרך הבעה שבחר בה, כך איתי ידע בדרכו לצבוע בשכבות של תוכן ושל אור את כל מה שחשב ויצר". בתאריך 10.5.2000, יום הולדתו של איתי, ארגן אריק אביו בשיתוף מועדון הניווט הארצי ריצה על שם איתי. האירוע שמתקיים ביער כרמי יוסף הפך למסורת המתקיימת מדי שנה ב-10 במאי. במלאות אחד-עשר חודשים לנפילתו של איתי נערך בבית-העלמין בכרמי יוסף טקס אזכרה שלאחריו התכנסו בני המשפחה והחברים באוהל ביער כרמי יוסף למפגש פתוח עם יוצרי מוזיקה, סיפורים ושירה לתוך הלילה עם שלומי שבן, מיכה שטרית וברי סחרוף. במלאות שנה לנפילתו, ארגנה משפחתו של איתי אירוע הפרחת עפיפונים בחוף פלמחים. על הבחירה בסוג זה של אזכרה אמרה האם: "נעיף עפיפונים ונקווה לימים טובים יותר. נצבע את השמים לזכרו של איתי". יעל, אחותו של איתי, הקימה לזכרו בלוג באינטרנט שכתובתו www.4itay.com בבלוג סיפורים, תמונות ועדכונים על אירועים לזכרו. בלוג נוסף ובו תמונות של איתי מופיע בכתובת: www.itay-steinberger.blogspot.com. הספד שנכתב לזכרו של איתי: "איתי היה לוחם אך בה בעת לא ויתר על האמנות. … רוב האנשים שנושאים מצלמה לתרגילים עושים זאת לתיעוד. בשבילם מסוק נוחת הוא מסוק נוחת, וכאשר הם מצלמים את הסיטואציה אין בה פרשנות כלל. איתי לא צילם מסוק נוחת – הוא צילם אדם נעמד מול סופה של חול ומשאיר את הסיטואציה בערפל, ומכיוון שהיא לא רלוונטית במציאות שהוא רצה להראות, היא לא העיקר. בגלל הקושי הכה גדול במציאת האסוציאציות הללו אצל כל בן אדם רגיל, הוא אשר יודע למצוא את היפה בכל דבר; הוא זה שהתברך ביצירה". כתבו חבריו של איתי לצוות "גיל", מרץ 2004: "… היית החייל הכי מיוחד בצוות, הכי בולט, תמיד לובש את הבגדים הכי צבעוניים ומוזרים, תמיד עם אותו חיוך על הפנים. תמיד היית מעודד את כולם, תמיד דואג, תמיד הובלת את הצוות במנהיגות המיוחדת רק לך, וסחפת אחריך אנשים, וכלל לא התאמצת בשביל זה, זה הטבע שלך – זה אתה. … תמיד ידענו שאתה בעל היכולות הגבוהות ביותר מכולנו, אבל אתה אהבת לעשות דברים בדרך שלך, תמיד בדרך של שלווה ורוגע. … אין איש חוץ ממך שממנו אנחנו לוקחים כל כך הרבה. … הלוואי שילדינו יגדלו להיות אנשים טובים, אוהבים ומיוחדים כמו איתי". כתב רועי ו' מהצוות: "איתי – הדמות שלך שגורה היטב בזיכרוני: / הקומה הזקופה, הגוף הרזה והחיוך השדוני. / … / למרות שאולי לא הראיתי, אהבתי תמיד לשמוע מה יש לך להגיד / דואט של ביקורתיות וישירות, בעטיפה של שנינות, רבים יוכלו להעיד…" שבוע ימים לפני נפילתו של איתי הגיע למוצב אסף גור, כתב עיתון "מעריב". "אם פיה טובה נוחתת כאן במוצב ונותנת לך שלוש משאלות, מה אתה מבקש?", שאל את איתי והוא ענה: "ויסקי, אישה וסיגריה – זה כל הגעגועים שלי עכשיו". לאחר מותו הפכו חבריו מילים אלה לסטיקר. כתב עומר, חבר ילדות: "… איתי היה דמות חינוכית ייחודית – מצא את דרכו להשפיע על סביבתו באפיקים מגוונים – הדרכת נוער בחוגי סיור, אהבת הארץ והטיול בשילוב פעילויות חברתיות סביב ערכי שיתוף ועזרה הדדית, דרך הבעת רעיונותיו באמצעות עדשת המצלמה בלימודי הקולנוע בתיכון ועד הכשרת חיילים להיטמע בנוף הטבעי ולשימוש בו לביצוע משימתם והגנתם. … תמיד הייתה תשובה לכל לבט ושאלה – מה שלא תעשה, 'בטבע תהנה פי שבע'. את המסר הזה כנראה שראה איתי כשליחות להעביר לסביבתו". במלאות שנה לנפילתו, ספד לאיתי אחיו יהונתן: "… אני עדיין לא מבין שאין איתי זאת האמת … עד היום אני עדיין לא סובל מכאבי האישי שלי אלא מכאבם של אחרים … עד כמה עצוב לי לראות אותם ולחשוב על משפחתי כמשפחה עם נפש חסרה ועוד איזו נפש, נפש של אדם מדהים. כמה הערצתי אותו ועדיין…". יואב, האח הצעיר, הקדיש בסיום קורס מדריכי רכיבה שעבר מופע רכיבה ייצוגי כמחווה לאיתי. משפחתו של איתי, מעניקה בכל שנה כמסורת גביע לאלוף ענף רכיבת רנניג. ביום העצמאות ה-60 למדינת ישראל, תיפתח בבית האמנים בתל-אביב תערוכת צילומים של איתי שתציג כארבעים צילומים נבחרים ושני הדפסי קיר. הוקמה עמותה על שם איתי באקדמיה לאמנות "בצלאל" בירושלים, בין פעולותיה "ילדים יוצרים שלום". במחלקה לצילום שב"בצלאל" מתקיים קורס שנתי ייחודי לצילום על שמו של איתי, שנבנה בדרך שאיתי ראה בה את הדברים. מדובר בסדנה תיעודית של צילום שכונות בירושלים המתייחסות לארכאולוגיה, לדו-קיום ולאדריכלות. המשפחה הקימה על שמו מגמת אנימציה ממוחשבת בתיכון "הרצוג". החברים מכרמי יוסף בשיתוף רשות הטבע והגנים יזמה פרויקט קהילתי-סביבתי לשימור עין ורדא – תל גזר הוא שביל השבשבות לאיתי המחבר בין עין-ורדא לתל גזר. במסגרת פרויקט של "מרכז פרס לשלום", יצר איתי באחד המפגשים בגבעת חביבה פסל בדמות יונת שלום. הפסל בצירוף מכתבו של איתי בעברית ובאנגלית הוענק להילרי קלינטון במהלך ביקורה בנווה שלום. הילרי התרגשה ואמרה כי תנצור את הפסל והמכתב בבית הלבן. הסיירת מקדישה מסע לוחמים מסכם בהר הסרטבה להנצחתו של איתי. אריק, אביו, מטפס על ההר ופוגש את הלוחמים בפסגה ושם נערך טקס לזכרו של איתי. אמו פרידה ממשיכה את דרכו של איתי בצילום ובתיעוד של חבריו ליחידה.
