שטיין, ראובן-חיים (רובי)

ראובן-חיים (רובי), בן יפה ויוסף, נולד ביום כ"ז בסיון תשי"ד (28.6.1954) בעכו כאח-תאום למנחם. מילדות דבקו שני התאומים זה בזה ותמיד הלכו שלובי ידיים. המורים בבית-הספר ניסו להפריד ביניהם, כדי שיוכלו להתפתח איש בפני עצמו, אך השניים סירבו להיפרד. בעכו למד רובי בבית-הספר היסודי "ויצמן" ומיד התבלט בכישרונותיו ובכושר מנהיגותו. אמרה אז המורה לתזונה: "גם העוגה שרובי אופה יוצאת המוצלחת מכולן". רובי שאף תמיד לשלמות. גם כאשר רחץ את הרצפה, הייתה זו מבריקה להפליא. משסיים שמונה שנות לימוד הוצע לו שילמד בבית-הספר "הריאלי" בחיפה. ההיסוסים היו רבים, הנסיעות הארוכות ושכר הלימוד הגבוה הרתיעו את המשפחה, אולם רובי אמר: "סמכו עלי", וההורים סמכו. תחילה התבייש ונרתע מחברתם של בני הכרמל העשירים, אך לבסוף נתגלה גם כאן, בעיר הכרמל, בכל גדולתו. רובל'ה או רובק'ה, כפי שכינו אותו, היה התלמיד המצטיין, הספורטאי המעולה ואיש החברה. רובי, שתמיד העדיף קריאת ספרים על חברת ידידיו, החל להיפתח. השיחות עם החברים, הטיולים המשותפים, הפעילות יחדיו שוב לא נראו לו כבזבוז זמן. הוא הצטרף לתנועת "הצופים" והיה שם חניך ומדריך כאחד. בגדנ"ע עבר קורס מ"כים וברבות הימים הגיע לדרגת רס"פ. בספורט הצטיין בתחום האתלטיקה הקלה והיה פעיל במועצת התלמידים העירונית "פרלמנט". בשעות הפנאי עסק במלאכת יד, בייחוד בציור. "האנציקלופדיה המהלכת על שתיים" החל לפרוח בכל תחומי החיים. רובי התגלה כבעל חוש הומור והפך להיות הבדרן של הקבוצה. כאשר עלתה שאלת הגיוס לצה"ל התלבט בין שלוש אפשרויות: ההורים רצו שיצטרף לעתודה האקדמית, חבריו לתנועה הפצירו בו שיצא אתם לגרעין ורובי שאף להיות ביחידה קרבית. ראובן גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והוצב לחיל הרגלים. לפי בקשתו ולפי נתוניו הטבעיים מצא עצמו ב"סיירת גולני" הנבחרת. רובי הגיע לסיירת מתוך רצון חזק להוכיח את יכולתו. בתחילה התקשה מאד להיקלט באווירה ולעמוד במאמץ וברמה. כעירוני יחיד בצוות של בני קיבוצים, לא הבין בדיוק את מה שנדרש ממנו ובמשך תקופה ארוכה היה שקט ומסוגר. היו לו קשיי הסתגלות, אך מפקדיו, שעמדו על הפוטנציאל הטמון בו, היו סבלנים כלפיו. לבסוף היה רובי לאחד החיילים המבריקים בכל התחומים, אחראי בתוך הצוות ודורש מחייליו לעמוד בדרישות. ככל שהדרישות המקצועיות עלו, כן עלה הוא והתבלט. הייתה לו יכולת נפשית להשלים עם כל מצב כאילו אמר לעצמו: ,מה שאני צריך לעשות עכשיו אעשה. ומאחר שלא יעזרו לי הקיטורים – לא אקטר". סיפרו עליו חבריו ומפקדיו מהסיירת: "רובי היה מלא וגדוש בכל הנושא הצבאי. זה העסיק אותו מאוד. הוא היה ממש מאושר להיות בסיירת. הוא ממש חי את הצבא. היו לו בדיחות נפלאות. פעם כשיצאנו הביתה לחופשה סירב נהג המשאית לקחת יותר מעשרים ושנים אנשים. רובי חיסל את הוויכוח כשאמר: 'מה יש? במחסנית של קלץ' לא נכנסים 30 כדור?' רובי והקלץ' – ביטוי שהלך תמיד יחד. אולי גם חלם עליו בלילות. בחריקת שיניים טיפס ועלה בסולם הצוותי. בזמן קצר הגיע לכושר גופני ולכוח סבילות יוצאים מן הכלל. מההתחלה בלט בהשכלתו, בכושר ניתוח צירי ניווט ובזכרון טוב. הוא היה לוקח מפה, מצלם אותה בראשו ויוצא לדרך. הוא היה מטובי הנווטים שלנו. יחד עם זאת היה צנוע. הוא היה הולך מאחור ומניח לאחרים לנווט. ברגע שמשהו לא היה בסדר היה נכנס לתפקיד. רובי היה מפקד לדוגמא. הוא גם אהב לפקד. היה עושה זאת כמו נולד עם הפקודות בבטן – בטון הנכון, ברגע הנכון וברוח הנכונה. רצינו לשלוח אותו לקורס קצינים. רובי היה גא מאד בכך, אך לא הספיק. היה לו ביטחון עצמי יוצא מן הכלל. החלטותיו התבססו רק על השיקולים שלו, ללא כל השפעה של לחץ חברתי ודעת הרוב. לפעמים גילינו בו צדדים לא מוכרים. למשל: הוא אהב לצייר. פעם הלך לישון בין הגפנים, כי אהב את הטבע. רובי נורא אהב את הכלבה שלו, בכלל היה רב-צדדי מאוד". בקורס הסיור אימץ רובי את האידיאל, אשר לפיו חייבים חיילי הסיירת להיות ישרים ולשמור על רמה גבוהה מאוד של אמינות. "הרגשתי", סיפר המ"מ, "שהוא נדבק לאידיאל הזה והתלהב ממנו. בניווטים לא ויתר מעולם, שכן עניין האמינות נכנס לו עמוק בדם באופן פנאטי כמעט". רובי היה אדם שקט ושקול ויחד עם זאת בעל לב חם, לפעמים חם מדי. בערב מלחמת יום הכיפורים ישבו החבר'ה והתבדחו. גם הפעם בלט קולו של רובי במקהלה. הוא ידע לתאר איך נגיע תוך זמן קצר לדמשק, נטייל בפרברי העיר ונעשה סוף-סוף חיים בצבא. המלחמה מצאה אותו ואת יחידתו בחזית הצפון. סיפרו חבריו: "היה זה הנסיון הראשון לכבוש את החרמון. עלינו בכביש העולה לחרמון בזחל"מים הראשונים בטור. רובי הצטרף ברגע האחרון לכוח ויצא בקור רוח ובביטחון האופייניים לו". לדברי המפקד פעל רובי כפי שציפו ממנו – בדרך הטובה ביותר. ביום י"ב בתשרי תשל"ד (8.10.1973), בדרך לחרמון נפגע ונפל. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בנהריה. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "רובי גילה מסירות ואומץ-לב בקרבות".