שטיין, ד”ר מנחם (מרק)

בן חנה ודב בער. נולד ביום ה' בניסן תרט"ו (1855) בביאליסטוק שהשתייכה אותו זמן לרוסייה הצארית. מנחם למד ב"חדר" וסיים בהצטיינות את הגימנסיה הריאלית בעירו. בשל הצטיינותו זאת נתקבל לפוליטכניון במוסקבה. בתי הספר להשכלה גבוהה ברוסיה של אותם ימים שימשו חממה לרעיונות קידמה וחופש וגם מנחם הצעיר נתפס לקסמם של רעיונות אלה. משנתברר לו כי המשטרה החשאית, ה"אוכרנה", עלתה על עקבותיו והוא צפוי לעונשי מאסר וגלות בסיביר, ברח מארצו והשתקע בעיר לייפציג שבגרמניה. כאן המשיך בלימודיו הגבוהים אלא שהפעם החליט ללמוד רפואה. תוך כדי הלימודים ולאחר "הפרעות בנגב" שאירעו ברוסיה הגיע לידו כרוז של אנשי ביל"ו שקראו לעלות לארץ -ישראל ולהתיישב בה הוא החליט להצטרף לחבורת הביל"ויים מיד עם תום לימודיו. ביום א' דחונוכה תרמ"ג (6.12.1882) הגיע ד"ר שטיין ליפו והצטרף מיד לחבריו שקיבלו אז את הכשרתם במקווה ישראל. למרות תנאי החיים הקשים – עבודה מבוקר עד ערב בשדה ובמשכורת זעומה – המשיכו מנחם וחבריו בעבודתם כשלנגד עיניהם המטרה – להקים מושבה יהודית בארץ האבות. מנחם הסתיר מכל יודעיו את עובדת היותו רופא ורק כאשר חלו חבריו והוא הצליח לרפאם נודעה האמת לאשורה. בשנת 1889 מינה אותו הברון רוטשילד "אבי הישוב" לרופא במושבותיו ראשון לציון ועקרון. אולם מנחם לא הסתפק בעבודתו זאת והיה עובר רכוב על סוסו מיפו לראשון, מראשון לעקרון, וחזרה ליפו ומשם לפתח תקווה. כן פתח קליניקה קטנה ביפו ובה קיבל חולים. יחד עם האחים לבית רוקח עלה בידו להקים חברה בשם "עזרת ישראל" ששכרה בית קטן ששימש כבית חולים "ביקור חולים". בשנת 1887 נסע ד"ר שטיין לרוסיה, נשא אישה והעלה ארצה את הוריו ואחותו. עם שובו החל לעבוד כרופא בחברון וכן בירושלים. בירושלים היה רופאו הפרטי של הפחה המקומי שהעריך מאוד את עבודתו והעניק לו כאות הוקרה שש כפיות זהב טהור. בשנת 1890 חזר ד"ר שטיין ליפו. הוא היה בין מייסדי לשכת "שער ציון" של אגודת "בני ברית" שהקימה ביוזמתו את הספרייה הציבורית "שער ציון " (כיום בית אריאלה) ואף בית חולים בשם זה. ד"ר שטיין דגל ברפואה מונעת ורצה להרחיק את היהודים תושבי יפו מתנאי הסניטציה הירודים ששררו בעיר ולכן יזם הקמת שכונה נפרדת – היא שכונת נווה צדק. אחד מרחובות השכונה נקרא כיום על שמו. בבית אשר הקים לו ד"ר שטיין הוקם לאחר זמן בית החרושת של אחיו. היו לו לד"ר שטיין הרבה זכויות ראשונים, בעיקר בפעולה למען הכלל. הוא יזם והקים בית ספר עברי ראשון בארץ, הוא יסד את גן הילדים העברי הראשון ואחותו פניה היתה הגננת הראשונה בו. כן הוציא לאור את עיתון הילדים הראשן בארץ בעברית "עולם קטן", בנוסף לעבודתו כרופא היה ראש אגודת "בני משה" ומפעילי מסדר "בני ברית". כביל"וי נלהב השתתף ד"ר שטיין בניסוח תקנון החברה ונטל חלק בפעיל בוויכוחים הסוערים של דרכם של הביל"וים בישוב בארץ. הוא וחברו מנשה מאירוביץ היו הבודדים מבין אנשי ביל"ו שהציעו למחוק מתקנון ביל"ו את הסעיפים על חיי קומונה ואיסור נישואין לתקופה מוגבלת. כאשר קיבל הברון את התקנון המוצע ובו הסעיפים הנ"ל התקצף מאוד והורה לאנשיו לסלק מדי את ה"ניהיליסטים" מתחומי מקווה ישראל. בשנת 1900 עבר ד"ר שטיין לפתח תקווה והיה רופא המושבה. 3 שנים שהה במושבה ופעל רבות במתן עזרה רפואית לכל התושבים. הוא סבב גם בכפרי הערבים בסביבה וכאשר גילה באחד הכפרים מקרה של חולירע הצליח להשפיע על פרנסי המושבה שיטילו "הסגר, על הכפר ולא לתת לאנשיו דריסת רגל בפתח תקווה. בכך עלה בידו לשמור על חיי התושבים כאשר מסביב נפלו רבים ממחלות. בנוסף על עבודתו כרופא היה ד"ר שטיין ממייסדי ההסתדרות הרפואית בארץ ונטל חלק פעיל בעבודותיה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה גויס ד"ר שטיין למרות גילו (למעלה מששים) לצבא התורכי ונשלח לעבוד כרופא בבית החולים למחלות מדבקות בירושלים. שם נדבק בטיפוס הבהרות מאחד החולים וביום ב' של פסח, ט"ז בניסן תרע"ו (19.4.1916), נפטר ממחלתו. ד"ר שטיין הובא לקבורה בבית העלמין שעל הר הזיתים. הניח אישה בן ובת, אח ושתי אחיות. דברים לזכרו וציוני דרך על מעשיו נמצאים בכתבי משה סמילנסקי, בספרו של יהודה גור (גרזובסקי) "בשעה זו", בספר "תל אביב יפו", בחוברת "הרפואה" של הסתדרות הרופאים, בעתונות התקופה, בספר "הביל"ויים", בספר "בימי ביל"ו", בספר "דור המעפילים" ובספר "מלחמת העמים".