שטוקלמן, גלעד

בנם השני של רחל ומיכה. נולד ביום כ"ה באלול תש"ם (6.9.1980) במושב גיתית שבבקעת הירדן. אח לאלירן, ירדן ויאיר. בילדותו, נשקפו מחלון בית שטוקלמן הרי גלעד בעבר הירדן, וגלעד נהג להצביע עליהם ולומר "הנה הרי אני". כשהיה בן שבע עזבה המשפחה את גיתית ועברה ליישוב הקהילתי תִמְרת שבעמק יזרעאל. גלעד גדל והתחנך בתמרת וסיים את לימודיו בתיכון בנהלל. נורית, חברת ילדות מגיתית, כתבה: "אנחנו נפגשים, אתה ואני, כשמתנגן ברדיו שיר של פוליקר (במיוחד שיריו עם הגוון היווני יותר), כשגידי שר את 'תם השרב הגדול', שיר ששרת וניגנת לי באורגן בסוף שבוע קיצי בתמרת. כשאני מריחה עץ חרובים, ריח של חופשות נעימות וארוכות בבית משפחת שטוקלמן, בהם ישבנו מתחת לעץ החרוב הגדול בחצר ושוחחנו. כשנוסעים לטייל ברחבי הארץ, אתה גלעד אחראי על הציוד. … אין מסלול שלא עשינו ביחד, בדרך כלל אחרונים בשורה, 'שני אסטרונאוטים מעופפים' משתרכים אחרי שאר ילדי משפחות מנדל ושטוקלמן. כמו שאמרת לי פעם: 'אנחנו שני ילדי הסנדוויץ' השחרחרים בשתי המשפחות הצהובות'. בחורף אנחנו נפגשים בפריחת הרקפות באדנית שבביתי. תמיד פרח הרקפת הזכיר לי אותך, מאז אותו טיול לגבעת הרקפות. … היית חלק משמעותי מילדותי ושנותיי כמתבגרת. היית לי חבר, אהוב, אוזן קשבת, נשיקה ראשונה, פרטנר לשעות של משחק ושיחה עמוקה. … וזו הייחודיות שבך, גלעד … אוסף החותמות שאתה הטבעת ומטביע על הסובבים אותך, מכוח אישיותך ומעשיך. זו בעיניי המורשת שלך … אדם פרטי, מלא חום, אהבה, עומק, רגישות לטיול, חיוך, פרח, שיר. לדברים הפשוטים של החיים. לחיים עצמם". במסע לפולין, בנובמבר 1997, כתב גלעד: "אני רוצה דווקא לכתוב על אחד הדברים היותר מחממים את הלב. אני רוצה לכתוב על אחת מהחוויות היותר גדולות בחיי: הערב לכבודם של חסידי אומות העולם. ההתרגשות הייתה עצומה וכולם נתנו לה לצאת החוצה בעוצמה. במקום ובזמן שבו רואים ומרגישים את הרֶשע בהתגלמותו … האהבה פתאום מקבלת משמעות חזקה הרבה יותר". גלעד אהב לרכוב על אופניים ועל סוסים. הוא אהב מאוד מוזיקה, אבל לא למד נגינה בצעירותו. רק בתיכון, לאחר המסע לפולין, התחיל לנגן משמיעה: בתחילה בגיטרה ואחר כך בפסנתר. גלעד התגייס לצה"ל בנובמבר 1998 ושירת בחיל השריון בעקבות אחיו הגדול אלירן. הוא עבר את מסלול השריון במלואו, יצא לקורס מפקדי טנקים ובסיומו זומן ישירות לקורס קצינים. נריה טובי, חברו לצוות בארבעת חודשי קורס הקצינים בבה"ד 1, כתב: "היינו בני זוג בניווטים פעמים רבות, כך שהקשר במהלך הקורס היה על בסיס יומיומי, די אינטנסיבי. השלווה והשמחה שהוא הפגין העבירו לכולנו את התקופה בשמחה רבה, לא אופיינית למסגרת צבאית. … הרגשתי שזה אדם שגם אם אפגוש בעוד עשר-עשרים שנה, הקשר יישמר חזק ומשמעותי. יש אנשים שנחרטים עמוק בפנים. כזה היה גלעד. … אני מוצא את עצמי … מתגעגע לחיוך ביישן או לשיר איזה שיר ביחד". בסוף הקורס הוא נבחר להמשיך בהדרכה בבה"ד 1, אך כיוון שחלומו היה להיות לוחם, הוא חש פגוע משיבוצו זה. רק לאחר שהובהר לו שהטובים ביותר נבחרים ונשארים להדרכה, השלים עם הבחירה בו. מאוחר יותר אף היה גאה בעובדה שצועריו חוגגים לו, הצעיר מביניהם, את יום הולדתו העשרים. שי שור הכיר את גלעד כששניהם שירתו כמפקדי צוותים בבה"ד 1: "לימדת אותי מוזיקה עברית על בורייה. הייתה תקופה קשה ומלאת אחריות, אחרי הכול, שנינו קצינים צעירים ומלאי תשוקה ואנרגיה חיובית (שלא לומר מוטיבציה). אני ניגנתי בגיטרה ואתה ציטטת מילים והסברת לי מה המשמעות של כל משפט ומשפט… אפילו הראית לי דברים שרשמת בזמנך הפנוי (לא שממש היה לך) … היית בחור נפלא, נעים הליכות, חבר אמיתי, אחראי ורציני, יודע לאן הוא הולך והכי חשוב – מהיכן הוא בא. אני הייתי צריך להעיר אותך בבוקר במשך עשרה חודשים, ואם אמרתי משפט מטומטם אתה היית מנער אותי ואומר לי שיש להתנהג אחרת… למדתי ממך המון ואתה ממני". יפתח גץ, פקודו, ספד לו: "גלעד היה מ"מ שלי בצמ"פ (צוות, מחלקה, פלוגה) בגולן בגדוד 75 הוא היה אדם מדהים שממש הערצתי. הוא היה אנושי, אנושי ברמות חריגות עם טוב לב שבקע ממנו. התחשב תמיד ושאל, דאג לכל החיילים עד לרמות הכי קטנות. בכוונה לקח אליו את האנשים ה'קשים' של המחלקה, כי רצה לגבש אותם ולעבוד איתם צמוד, והוא הצליח בכך מאוד. הייתה לו אהבת ארץ ישראל ממש נדירה: הוא חי את הנוף, את המקום, את המשמעות. ציוני נלהב, מחובר מאוד למורשת קרב ולאומץ, לאנשים ולמקומות, והצליח להטמיע את זה בכולם. מנגד, ללא סתירה, היה קפדן ודרש מקצועיות גבוהה ללא פשרות. תמיד רצה שנהיה הכי טובים, הכי פוגעים, הכי רצים, עם כושר, עם מורל.לגלעד תמיד היה חיוך נסוך על הפנים". גלעד השתחרר מצה"ל בדרגת סגן. לאחר שחרורו טייל ועבד בקנדה ומשם נסע לטיול ארוך בדרום אמריקה. כששב ארצה עבר קורס דיילים ב"אל על" ועבד כדייל אוויר, כדי להמשיך ולראות עולם. בשנה האחרונה לחייו למד לנגן בפסנתר עם מורה ודרבן את אביו לחזור לנגן בחצוצרה, אחרי שלושים שנה שלא ניגן. "אבא, תנסה לנגן. ננגן ביחד, יהיה נחמד," הוא אמר. עם שובו מהטיול בדרום אמריקה התיישבו ההורים וגלעד ליד הפסנתר בבית, אביו הוציא את החצוצרה וניגן. גלעד דמע מהתרגשות, ניגש לפסנתר ומאז ניגנו השניים יחד, שיר אחרי שיר. שבוע לפני מותו רכש גלעד פסנתר ולא הספיק לנגן עליו. אחיו ירדן סיפר: "כמה חודשים אחרי שהתגייסתי הייתי בשבוע אבטחת יישובים. באת לבקר אותי, החברים שהיו איתי שם ידעו שהיית קצין בשריון כי מהרגע שהתגייסתי סיפרתי עליך לכולם. … הם ניגשו לעברך ולחצו לך את היד. שאלת אותם מה פשר הכבוד שאתה מקבל, והם אמרו לך: 'מה זאת אומרת, קצין בצה"ל'. ואז ענית להם בצניעות המאפיינת אותך: 'עזבו חבר'ה, אני לא מעליכם ואני לא יותר טוב מכם'". אפילו על אנשים שפגש לזמן קצר הותיר גלעד רושם עז. ההקשבה שלו, החיוך השמח, הרגישות והנימוסים, הלבביות בפנייה אליהם כאילו הם מכרים מאז ומתמיד. גלעד תכנן להתחיל ללמוד כלכלה ולימודי מזרח אסיה. את המסרון שהודיע לו על צו המילואים קיבל במהלך שהייתו בניו יורק, במסגרת עבודתו והוא החליט לשוב מיד לארץ כדי להצטרף לחבריו לוחמי השריון בלבנון. הוריו ומפקדו הפצירו בו לא להקדים את שובו. אך הוא התעקש ומיד חזר ארצה. "רציניים, מלאי מוטיבציה, מבינים את המשימה ועובדים אחד בשביל השני," תיאר אותם אביו של גלעד. גם אלירן אחיו הבכור גויס למילואים, ואחיו הצעיר ירדן שירת בגבול מצרים בסדיר, שלושתם שיריונרים. גלעד הגיע ארצה ביום שישי ובשבת כבר עלה לצפון. הוא דאג לשמור על קשר יומיומי עם ההורים, וסיפר להם על מצוקת המזון בקו. אימו החלה להכין חבילות מזון בסיוע שכנים מתמרת, חבילות שנשלחו לחיילים בחזית. מרדכי צרפתי לחם לצידו של גלעד בשעותיו האחרונות, כסמל מחלקה שתפקידה היה לאבטח את הכלים הכבדים בתנועתם. מרדכי כתב להוריו של גלעד: "בעשר שנות שירותי בצבא מעודי לא נתקלתי במחמאות וציונים לטובה ברשת הקשר הצה"לית כפי שקיבלתי באותו יום בקשר ממפקד הטנק שנקרא 'ברזלון1'. בנוסף להנחיותיו המקצועיות קיבלתי שבחים על תפקוד הצוות שהובלתי. וחשתי מאוד בטוח במחיצתו. קולו הבוטח והרוגע אִפשֵר לי להוביל את הכוח שבפיקודי בבטחה לעבר היעדים שהוא קבע. באותם רגעים חשבתי לעצמי: בתום הפעולה אני חייב לפגוש את האיש הזה שיודע להחמיא במילים כל כך יפות … שיודע להעריך את פעולתי ומעשיי ולהגיב עליהם בזמן אמת, ומעל הכול – משרה תחושת ביטחון כה עמוקה עליי, חייל החי"ר (חיל רגלים) העומד לצידו … מהמגע שהיה לי איתו רגעים ספורים לפני מותו, כאשר ירד מהטנק בצעד בוטח על מנת להצביע ולהראות לנו מהו הכיוון הנכון לבנות בו את העמדה, בהליכתו הבוטחת ובמילותיו הצנועות, נוכחתי שעומד לפניי אדם מיוחד". ביום ט"ו באב תשס"ו (9.8.2006) נפל גלעד בקרב בדרום לבנון כשהטנק שלו, שחיפה על כלים כבדים שסללו עמדות חדשות לטנקים בראס אל טוויל שצופה על הכפר עייתה א-שעב, נפגע ממטען צד ומיד לאחר מכן ספג טיל נ"ט. מפיצוץ הטיל והתחמושת שהייתה בטנק נהרגו כל אנשי צוותו. עימו נפלו רב-סמל ניר כהן, רב-סמל נמרוד שגב ורב-סמל נועם גולדמן. גלעד היה בן עשרים ושש בנפלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בנהלל. הותיר אחריו הורים ושלושה אחים. הוא הועלה לדרגת סרן לאחר מותו. על המצבה חרטה המשפחה שתי שורות מצוטטות משיריו: "הילד שתמיד אהב וכולם אהבו אותו…" ו"כי מי שיודע לתת נותן את הכול…". אביו ספד לו: "היית צמא לחיים, הספקת המון והיו לך עוד תוכניות רבות, אני יודע! נגעת בכל תחום אפשרי, הסקרנות שלך הייתה ללא גבולות. עשית כל מה שתכננת … לנו גלעד-לי ולך היו יחסים מיוחדים. כשחזרת מהטיול הגדול לקנדה ודרום אמריקה היינו יושבים שעות על נרגילה ויין ומדברים, הערכת מאוד את העשייה שלי בחברה (מ.ש.ק אלמור), התעניינת ביוזמות חדשות. דחפת קדימה בהתלהבות: 'בוא נקנה! בוא נעשה! אני אדאג, אני אטפל'. למדתי ממך הרבה, קיבלתי הרבה חשק לעשייה, בזכותך. … כשחזרת מניו יורק, ובאותה שבת הצטרפת לגדוד ללחימה, התעקשת שננגן. … בשלב מסוים נפל מהפסנתר דף מקופל. ניסיתי להרים ואז חטפת לי אותו והכנסת לכיס, התברר שאלו היו המילים של השיר 'עוד כמה שעות'. השיר הזה היה חשוב לך מאוד כנראה." לאחר מותו התוודעו בני משפחתו לשירים נוספים שגלעד כתב. "להגיד שאנחנו דומים – זה קשה," אמר אלירן אחיו, "אתה שקט ומופנם ואני עושה רעש ובלגן. … דאגתי שתעשה מסלול בגדוד 77, אבל אתה המשכת הלאה במעלה הדרגות ועשית, כמו שתמיד אמרתי לך בצחוק: קורס אחד יותר מדי. אבל זה היית אתה, לא הפסקת אף פעם משהו באמצע. החלטת לנגן והתמכרת לזה כולך. כל היום וכל הלילה. החלטת להתעמק בקפה וגם בוויסקי ומאז כל היום בדקת תערובות ומיקסים מיוחדים. … 'לעשות הכל לבד, לא לקנות מאחרים, זה לא טרי,' אמרת לי. התקדמת ורצת עם אבא לקנות מכונת קפה. … פגשת אנשים בכל מקום ומיד פיתחת שיחה … אספת לך גדודים של חברים … בשנה האחרונה פרחת הסתובבת בעולם עם אם-פי3, אתה לא צריך יותר מזה. בניו יורק אהבת ללכת לחנויות של פסנתרים, לשבת ולנגן שעות על פסנתרים יקרים, לשמוע את ההבדלים". ירדן אחיו כתב לו: "חסרות לי העצות שלך והשיחות איתך, חסרה לי התמיכה שלך. חסר לי החיבוק האמיץ שלך, הטפיחה המעודדת שלך על השכם. אתה חסר לי כי הפכנו להיות יותר מאחים, הפכנו להיות חברים קרובים … אתה חסר לי ברגעים הקשים, וברגעים השמחים אני מדמיין אותך לידי. המוזיקה, שהיא חלק חשוב ביותר בחיי, לקסם שלה נחשפתי בזכותך … החלק הזה היה יכול להיות שלם לחלוטין אם אתה היית מנגן איתי יחדיו. גלעד, לא הלכת למלחמה בגלל אהבת הארץ והדגל וכל מיני סיסמאות נדושות, הלכת כי הרגשת שזה הדבר הנכון לעשות, ובעיקר הלכת בשביל האנשים, לא יכולת לסבול את זה שאתה מבלה בניו יורק וחבריך בתוך לבנון. היית מוקף בחברים נפלאים … דרכם אני מבין כמה אהבת אותי וכמה הייתי חשוב לך". עוד ספד לו ירדן: "רק עכשיו אני מתחיל להבין כמה היית שם תמיד בשבילי וכמה תמכת בי, סוג של נפש תאומה שלי בבית, היחיד שמבין אותי. … אני מנסה לקחת ממך המון דברים, כי אתה פשוט דמות לחיקוי". יאיר אחיו הצעיר אמר: "לכל אחד יש תפקיד במשפחה … ולך – ללמד את כולם להקשיב לכולם. בזכות האישיות הנהדרת שלך והרצון הטוב שלך, אתה אהבת הרבה דברים ובכל תחום שיתפת במשהו. לדוגמה עם ירדן רצית לפתוח עסק לקפה ואפילו אותי רצית לשתף. כל שישי שבת אני, אתה ואלירן שיחקנו בפלייסטיישן". חבריו של גלעד זוכרים ומזכירים את החיוך האינסופי והטפיחה על השכם, זוכרים חבר מסור, סקרן, אכפתי, רוצה תמיד לדעת, פשוט ותמים, מתלהב כמו ילד, שופע נדיבות וטוב לב, מפוזר מעט, אבל קשוב לכל מילה. כשהיה מביט בחבר זה או אחר בעיניו הטובות, ידע חברו שגלעד תמיד יהיה שם בשבילו. חבריו מתגעגעים לשיחות הארוכות איתו, שעות של שיחות ללא מחסומים על כל כך הרבה נושאים, מתובלות בסיפורים שרק הוא ידע עליהם. "גלעד, אומרים שכשפוקע מיתר מוכרחים להמשיך לנגן. אנחנו נמשיך לנגן, נאסוף את השברים. אבל המנגינה, המנגינה תהיה כבר אחרת," כתבו חבריו. מוטי מצוות 11 "קרנפי המכתש", הכיר את גלעד בבה"ד 1: "לא הייתי מופתע כשגלעד, 'שטוק' בפי הצוות עליו פיקד בבה"ד 1, רץ להתגייס למלחמה ודאג לחזור במיוחד מניו יורק לשם כך … הייתי המום וכואב, אך לא מופתע, כשנודע לי כי נהרג עת הסתער בראש אנשיו. גלעד היה מפקד, בן אדם, חבר, דוגמה וסמל. בכל מעשיו במהלך קורס הקצינים בו פיקד עלינו הוא הקרין דוגמה אישית, דאגה ואכפתיות, סמכותיות אמיתית – לא כזו שמגובה בדרגות, ומעל הכול, אהבת הארץ והמדינה. גלעד לא ניסה להסתיר חיוך או דאגה 'פולנית' לחייליו, אבל כלום לא פגע בהערכתנו האדירה ובדוגמה אותה למדנו ממנו". רונן גלנץ , חברו של גלעד, ערך והוציא לאור את ספר שיריו של גלעד "הלכתי בשקט". השיר הראשון בספר הוא "אין זמן": "סליחה על ההמתנה ותודה על הסבלנות / חכה רק רגע בבקשה / המתן קטנה wait a moment please / אין זמן / הזמן הוא המצאה של אנשים / שבשבילם לקום בבוקר זו טרחה / שצריך להצדיק בצורה כלשהי / אנשים של מספרים. / אז מעכשיו אין זמן / ואני מסתכל בהנאה על עולם של ממהרים / עולם של טיפשים / עד שמישהו יעיר אותי מיקיצתי ויאמר: / בוא, צריך לזוז, אין זמן". מתוך שירו " עוד כמה שעות": "עוד כמה שעות נחצה את הגבול / נרעים בתותחים, נהרוס את הכבישים / עוד כמה ימים נשתולל על המיטה / נחצה את הגבולות, נוריד ת'מסכות // עוד כמה שעות נדהר במרחבים / תשוקה ולהט בליבנו, האויב לפנינו / עוד כמה ימים נצעק, נזיע, נשתולל / לא נחשוב על חברים, נשבור את הכלים // עברו כמה שעות, נותרו רק כמה שניות / מי ילחץ ראשון, מי יחרוץ כאן גורלות / השניות נעצרות, המחשבות משתקות / מי יחזור הביתה, להשתולל על המיטה / תסתכל לי בעיניים, זה רק אני או אתה / תשוקה גדולה, שנאה גדולה // עוד כמה ימים אריץ את הסרט לאחור / לדבר על המקרים, לחשוף את הפרטים / איך הגעתי עד אלייך להשתולל על המיטה / ועל אחד שיהיה עמוק באדמה / בעוד כמה שעות". בשנת 2007 הלחין וביצע אריק ברמן את שירו של גלעד "בפאב השכונתי" במסגרת הפרויקט "עוד מעט נהפוך לשיר". "עוד כמה שעות" – הוא סרט תיעודי שצולם לזכרו. להנצחתו של גלעד הוקם אתר אינטרנט ובו כותבים בני משפחה, חבריו ופקודיו את זיכרונותיהם: http://www.forgilad.co.il . בתמרת הוקם לזכרו בית כנסת "גלעד". במבנה שהיה בזמנו בית הספר היסודי בו הוא למד. בבית הכנסת ישנה פינת הנצחה בת 26 ריבועים צבעוניים כמניין שנותיו של גלעד עליה מוטבעים בכתב ידו קטעים משיריו.