שחם (ברנשטיין), יואב

בן יהודה ותמר. נולד ביום ה' בתשרי תרצ"ו (2.10.1935) בתל-אביב. הוריו ילידי-הארץ והוריהם הגיעו לארץ מרוסיה בשנת 1880 כדי להתנחל באדמת-המולדת. הם התישבו בעיירה מזכרת-בתיה, שנקראה גם עקרון. מקטנותו היה יואב עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, כאשר העיירה היתה מוקפת כמעט לילה לילה על-ידי הפורעים ואת הזיקה לבטחון ינק עם גידולו. הוריו חינכוהו ברוח החלוציות ועבודת-האדמה. תחילה למד בבית-ספר יסודי והמשיך בבית-ספר מקצועי בתל-אביב. לבסוף ביקר בבית-הספר המקצועי "אורט" שברחובות. בתוך כך השתייך לתנועת "הצופים" וגם ל"המכבי הצעיר". בינתיים – והוא אז בן י"ב-י"ג – פרצה מלחמת-הקוממיות, אשר בה היה פעיל כשהיה רץ מעמדה לעמדה והיה ניצב על מגדל-השמירה בתצפית. מן הראוי לציין, כי כאשר הגיע למצוות לא ערכו הוריו חגיגה לציון-המאורע אלא רשמו את שמו בספר-הזהב של הקרן הקיימת לישראל ואף תרמו סכום נכבד לקרן-המגן דאז. מילדותו נתחבב על חבריו ועוד בגיל צעיר נעשה בגלל ישרו וטוב-לבו למנהיג "בלתי-מוכתר;" סגולותיו האישיות, שעשו אותו לדמות למופת בין חבריו בצבא, בלטו כבר מילדות. נכון היה להושיט יד עוזרת בעת-הצורך, ונכונות זו היתה טבועה בדמו וחברותו הנאמנה עמדה לו גם במבחנים שונים בחייו, כגון מבחן של אש וקרב. ידידיו ציינו כי טוב היה להימצא במחיצתו של ידיד נאמן אשר תמיד אפשר היה לבטוח בו ולבם היה מתרונן בקרבם כשידעו שחבר כיואב נמצא בתוכם. מטבעו הצניע לכת ובת-שחוק ריחפה על פניו תמיד. גם ביחס למשפחתו ניכר המיוחד שבקרבו – מסירות ואהבה של בן נאמן שהיו מתגלות ביחוד בהיחפזו הביתה גם כשנעדר ממנו זמן קצר. עם גיוסו לצה"ל באוקטובר 1953 הוכנס לפלוגת-תובלה שלא היתה לפי רוחו, כי הוא נמשך ליחידת-צנחנים, שהיתה בימים ההם בראשית דרכה ואשר אנשיה היו נבחרים מתוך הקפדה יתירה. בתפקיד-הנהגות לא מצא סיפוק אבל כשהסיע את הצנחנים במכוניתו שמע על מבצעים מיוחדים אשר עוררו בקרבו את הרצון העז להצטרף אליהם – ובאחד הימים אמנם עשה כן. מאז נזדקפה קומתו. דרכו בחיים היתה רצופה רצון עז לחבוק אפקים רחבים ותמיד הציב לעצמו אתגרים לאין סוף, אך כשהרגיש שלא יוכל לאתגר אחד הציב לעצמו אתגר אחר ושאף להשיג אותו – וכדרכו בחיים כן היתה גם דרכו בצבא. היותו ביחידת-הצנחנים היוותה רקע נפלא להבלטת סגולותיו האישיות – תחילה כחייל ולאחר-מכן כמפקד, כי יחידה זו תבעה מאנשיה אומץ-לב ונכונות להקרבה והיא תאמה מאד את יואב. אמיץ-לב היה ועז-נפש שחתר לקראת המטרה הקדושה של עמנו. יואב עבר קורס-קצינים ואז התחיל לעלות בסולם הפיקוד הצבאי. לפני מערכת-סיני השתתף כמפקד-מחלקה בכל פעולות-התגמול ובפרוץ מערכת-סיני עצמה צנח במיתלה כמפקד-פלוגה. לאחר-מכן נמנה יואב עם צבא-הקבע. במשך כמה שנים חיפש "משהו חדש" אך תקופה זו לא הסבה לו עונג וסיפוק אף כי הוא למד הרבה בימים ההם. כפעם בפעם היה מעלה רעיונות ותכניות וכל בעיה ורעיון שהיה מעורר היה שוקל ומנתח. אחרי שנשתחרר מצה"ל עבר לכהן כמנהל הפארק הלאומי ברמת-גן; לאחר זמן עזב את המשרה הזאת, אשר לא קסמה לו, ובהזדמנות הראשונה יצא לחבש עם משלחת של אוניברסיטת תל-אביב. משם חזר לעבודת-האדמה, כי החקלאות היתה קרובה לנפשו עוד מילדותו, אך שוב נזדמן לו לצאת כבלדר מטעם משרד החוץ לקפריסין, מקום שם עשה כשנה. מכתביו מחבש ומקפריסין היו מלאים תיאורי-נוף ורשמי הסתכלות עמוקה בצורות-חיים שונות של תושבי הארצות הללו, הסתכלות באפיים ובצביונם. אך בחזרו לארץ חזר לצה"ל, עבר כמה קורסים והתחיל להדריך בהם. אז עבר קורס פיקוד ומטה, אשר בו הצטיין מאד אלא שחיי-הצבא משכו אותו והצניחה קסמה לו; אז חזר אליהם ונכנס ראשו ורובו לבעיותיהם – ואף יכול להן, והגיע לדרגת רב-סרן. אולם עלייתו המהירה בסולם-הדרגות לא הביאה אותו לתחושה של עליונות, כי בפשטות ובענווה התהלך בין פקודיו, היה לוקח חלק בפעולותיהם הרבות והנועזות וברובן צעד בראש-אנשיו. אשר היה להם לדוגמה. כן היה גם בפעולתו האחרונה, פעולת התגמול, ביום ל' במרחשון תשכ"ז (13.11.1966), בצעדו בראש-גדודו להסתער על הכפר סמוע (הוא אשתמוע) בדרומו של הר חברון; בקרב זה נלחם ונפל והובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות במזכרת-בתיה (עקרון). הניח אשה, בן ובת. לאחר נפלו הוענקה לו דרגת סגן-אלוף. זכרו הועלה בספרו של אורי מילשטיין, "מלחמות הצנחנים".