איל, בן גילה וזאב, נולד ביום י"ז בסיון תש"י (2.6.1950) בקיבוץ אילת-השחר לאמו – מורה בקיבוץ, ולאביו – קצין בכיר בצה"ל. עד לשנתו השלישית התחנך בקיבוץ, ואחרי-כן עברה משפחתו להתגורר בצהלה, שם למד בבית-הספר היסודי. את לימודיו התיכוניים השלים בבית-הספר התיכון ברמת-השרון, במגמה הביולוגית. כשהיה בן שמונה יצא יחד עם הוריו לאפריקה וחזר לארץ בשנת 1961. בבית-הספר היה הרוח החיה. הוא היה המנהיג, אשר הכל נשמעו לו. "איל היה בדרך כלל בין המנהיגים", סיפרו חבריו, "אך הייתה בו מידה של שיקול דעת. כאשר פעם מצאנו חומרי נפץ על שפת הים ורצינו לפוצץ אותם, איל התנגד. הוא הושפע מאוד מאביו, שהיה קצין בקבע. כבר בצופים נהג כאיש צבא לכל דבר, התייחס אל החניכים כמו קצין אל חייליו והיה קפדן מאוד. החניכים העריצו אותו בצורה בלתי רגילה. אחר-כך, כשהפכו בעצמם למדריכים חיקו אותו". מכיוון שאביו יצא לעתים קרובות לחוץ לארץ לרגל תפקידו, נדד איל מאפריקה לארץ ובחזרה. כשהתבגר ועמד על דעתו, סירב להצטרף אל הוריו בנסיעותיהם והתעקש להישאר בארץ עם חבריו. ההורים ויתרו לו בעניין זה ואיל נשאר בצהלה ובאילת השחר לסירוגין. הוא היה פעיל מאוד בחיי החברה, הצטיין כחניך וכמדריך בתנועת "הצופים" וברבות הימים נעשה למרכז השבט. במלחמת ששת הימים אף אירגן את תלמידי בית-הספר לחפור שוחות בצהלה. הוא היה חובב טיולים וסיורים, חובב צילום ובעיקר אוהב את הבריות. איל גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1968 והוצב לחיל השריון. מילדותו ברור היה לו שעתידו יהיה קשור בצה"ל וכי ילך בדרכי אביו. במסגרת שירותו עבר שורה של קורסים מקצועיים, החל בקורס למקצועות הטנק, וכלה בקורס מפקדי פלוגת שריון ובכולם סיים בציונים גבוהים. בתום תקופת שירות החובה שלו, בראשית נובמבר 1971 התנדב לשרת בצבא הקבע, הוצב בתחילה בשרם אל-שיך, ואחרי כן הועבר לפי בקשתו לרמת הגולן, לשרת ביחידה מבצעית. באותה תקופה נשא לאישה את חברתו מנעוריו מיכל. "איל היה חבר טוב", סיפרו חבריו ליחידה, "ידע לעמוד על דעתו, יסודי היה וקפדן עד לפרטים הקטנים ביותר. אבל יותר מכל נאמן היה לבית, לחברים ולצבא. כמדריך לא הסתפק ב'הצגה מלמעלה'. הוא הסתובב בין החיילים וביצע הכל יחד אתם. היה קם מוקדם בקור, בסבלנות רבה מוציא את האנשים, מאמן אותם, מפעיל צוות של מדריכים, לעתים מפונקים, ועובד הרבה. אין זה מקובל שאומרים תודה למפקד, אבל לאיל ניגשו אנשים ואמרו לו תודה על הדרך שעבד אתם". בפרוץ מלחמת יום-הכיפורים היה איל בחזית הצפון. והרי סיפור הקרבות שלו ושל יחידתו, כפי שהתפרסם בעיתון "במחנה": "מול קו המוצבים, שהחזיק את הגזרה הצפונית ביותר של רמת הגולן, התעבה המערך הסורי ערב יום הכיפורים. בבוקר החג עלו מפקדי הגזרה – קציני "גולני" ושריון כאחד – למוצבים בצפון הרמה הסמוכים זה לזה, כדי לעמוד מקרוב על המצב ולבדוק את הכוננות בשטח. איל, מ"פ אחת מפלוגות השריון, היה אתם. הם ירדו אחר-כך, שבו למפקדות ואיל פנה לפלוגתו. לאחר שעות ספורות פרצה המלחמה ואיל היה בדרך חזרה למוצב – בראש פלוגת הטנקים שלו, עליה הוטל לסייע למוצבים ולחסום את דרכם של הסורים, שניסו לפרוץ דרך לכיוון מסעדה. קרב המוצבים בצפון כאילו נשתכח במהלך המלחמה הסוערת. תשומת הלב רבת-החרדה התרכזה בקרב המר בדרום הגזרה, מעל הגשרים. כאן בצפון, בקו המוצבים, התרחשה מלחמה "פרטית", וכדברי החיילים ששבו משם, "איל הוא שניהל את המלחמה הזאת". האות ניתן ביעף עשרים המטוסים, שצללו לפתע מעל הגזרה הצרה. במוצב הניחו הכול כי אלה "משלנו". בפה פעור עקבו אחר שחרור הפצצות מן המטוסים. היה זה להק "מיגים" ופלוגתו של איל, שחשה אותה שעה לקו החזית, פגשה אותו בדרך. הם ירו מכל הכלים – והחטיאו. ואז התחילה הארטילריה הסורית לפעול. פלוגת הטנקים לא השתהתה בתהייה אחר ה"מיגים" הצוללים. איל החליט להגיע לקו, ומהר. הוא רץ קדימה עם הטנק שלו. ואכן על קו הביצורים בין מוצבים אלה גילו אנשיו פלוגת טנקים של האויב. בהגיעו לגזרה שמסביב לאחד המוצבים, נטל איל את הפיקוד. הכרחי היה, כך ידע, להגן על המוצב והכרחי עוד יותר לחסום את דרך האויב בניסיונו להתקדם לעבר מסעדה. הוא ניהל את הקשר, בעלותו לבדו לעמדת התצפית הצפונית, הקרובה ביותר לכוחות האויב, ששלטה על השטח. הטיווח הארטילרי הסורי על העמדה הזאת נעשה מדויק יותר ויותר. סמל המחלקה שבמוצב קרא לו בקשר: "הם כנראה גילו את העמדה. רד משם". איל, אשר לפי עדות נהג הטנק שלו, סירב לסגור מדפים כדי שייטיב לצפות ולטווח, השיב, אף הוא בקשר: "צריך לטווח ארטילריה. מישהו מוכרח להישאר למעלה". אלה היו מילותיו האחרונות. בצהרי יום א', י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973), נפגע ונפל. באותו יום נשברה ההתקפה של הסורים בגזרת קו המוצבים של הצפון. על אומץ לבו וגבורתו בקרב הוענק לו "עיטור המופת" מידי הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור. והרי תיאור המעשה: "ביום 6 באוקטובר 1973 היה רס"ן איל שחם ז"ל, מ"פ בגזרה הצפונית של רמת הגולן. עם פרוץ הקרבות פיקד על גזרת מוצב צפוני. הוא ניהל קרב עקשני, ניצל את הטנקים המעטים שהיו ברשותו באורח הטוב ביותר, והצליח לבלום את התקדמות השריון הסורי לעבר מסעדה. בקרב זה נהרג. בכל מעשיו גילה כושר מנהיגות מעולה, אומץ לב, קור רוח ותושייה למופת, והצליח לעודד את חייליו גם בשעות הקשות ביותר". סיפר נהג הטנק של איל, איש הצוות היחיד שנותר בחיים: "איל ניהל את הפלוגה וטיווח את הארטילריה. מלבד זאת היה גם תחנת דיווח, קיבל את כל קריאות הקשר מהמוצב הצפוני והעבירן הלאה. בקשר קראו לו 'ג'וזפין'. איל התגאה בצוות ואנחנו התגאנו בו. אני אהבתי אותו יותר מכל מ"פ שהיה לי. כל הצוות ככה". איל הובא למנוחת-עולמים בחלקה הצבאית של בית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "איל התבלט ביחידה כמפקד מעולה, אהוב על פקודיו, על מפקדיו ועל חבריו. הוא הצטיין במילוי המוטל עליו ועשה הכל במסירות ובנאמנות;" כתב למשפחה שר הביטחון דאז, משה דיין: "איל היה קצין חרוץ, יעיל, יסודי, בעל כושר מנהיגות, שקדן, אהוב על כל מי שהכירו". לזכרו הוציאה המשפחה לאור ספר בשם "כאיל תערוג", ובו מדברי קרובים וידידים על דמותו.
