fbpx
שחל, איתי

שחל, איתי


בן עידית ודני. נולד ביום כ"ה באדר א' תשל"ו (26.2.1976) בתל אביב. בקיץ 1980, בגיל ארבע, נסע עם משפחתו בשליחות דיפלומטית ליוהנסבורג שבדרום-אפריקה, שם שימש אביו כנציג משרד התיירות. איתי נקלט בגן הילדים היהודי שבמקום ושם גם החל את לימודיו היסודיים בבית-הספר "קינג דיוויד". בעת שהותו בדרום-אפריקה התגלו כישוריו הספורטיביים של איתי, במיוחד בענף האתלטיקה הקלה. הוא השתתף בתחרויות איזוריות וזכה במקום הראשון בריצות קצרות. בדברי הפרידה מהמשפחה, טרם שובה ארצה, אמר מנהל בית-הספר היהודי ביוהנסבורג כי איתי היה גאוות בית-הספר ובהיותו תלמיד מתלמידיו זיכה את בית- הספר בכבוד רב. בשנת 1985 חזרה המשפחה לישראל והתיישבה בנווה מונוסון, שם למד איתי בבית-הספר היסודי "אורנים" מכיתה ד' עד כיתה ז'. בשנת 1989 נסעה המשפחה בשליחות נוספת לאמסטרדם שבהולנד. איתי למד במשך שנה בבית-הספר הבינלאומי באמסטרדם – I.S.A"". בעת שהותו שם, היה לחבר בנבחרות הכדורגל והכדורסל של בית-הספר ובמסגרתן נסע למשחקים ברחבי אירופה המערבית. בשנת 1990 חזרה המשפחה לישראל לביתה בנווה מונוסון. איתי המשיך את לימודיו התיכוניים בבית-הספר התיכון המקיף ביהוד. הוא סיים את לימודיו במגמה הריאלית- פיסיקלית ועמד בהצלחה רבה בבחינות הבגרות. לאורך כל שנות לימודיו, התבלט איתי כספורטאי מחונן והצטיין בכל ענפי הספורט, בעיקר באתלטיקה קלה ובשחייה. הוא השתתף בתחרויות ספורט והישגיו זיכו אותו בגביעים, במדליות ובתעודות הצטיינות רבות בארץ ובחו"ל. איתי היה אדם רגיש, אהב להאזין למוסיקה ולנגן בגיטרה. בנעוריו, הצטרף איתי לתנועת "הצופים" לשבט "מכבים" בנווה מונוסון. לימים, הפך למדריך בגדוד "גלעד" והתמיד בפעילותו בתנועה במשך תשע שנים, עד ליום גיוסו לצה"ל. חברותו בצופים היוותה מוקד מרכזי בחייו, איתי אהב את ההווי החברתי שנוצר בתנועה והאמין בערכי החברות – התעניינות בזולת, נתינה, הקשבה, אמינות וכנות. איתי התמסר לחבריו הטובים ברצינות שאין שנייה לה. שמחת חיים, שאיפה לשלמות, כושר התמדה, רגישות, תמימות וחוש הומור – כל אלה אפיינו את איתי ואת מעשיו. הוא היה גאה במשפחתו וקשור אליה מאוד, רקם תוכניות לעתיד וחשב על לימודים ועל הקמת משפחה. הוא אהב להציב לעצמו מטרה ולהשיגה בכל דרך. איתי שאף להתנדב לאחת הסיירות המובחרות של צה"ל ולכן, כשנה לפני גיוסו, התאמן ב"יחידה לקראת גיוס". איתי גויס לצה"ל בסוף חודש יולי 1994 והחל את שירותו כלוחם בפלוגת חיל ההנדסה של חטיבת הנח"ל. בשל בעיות בריאות, נאלץ לעזוב את חטיבת הנח"ל ועבר לשרת בחיל האוויר, שם שימש כמש"ק ביטחון שדה לאחר שסיים בהצטיינות קורס מש"קי שדה. שיבוצו החדש אכזב אותו בתחילה, משום שרצה לשרת בחיל קרבי, אך הוא השלים עמו ומילא את התפקיד במסירות ובמקצועיות. בהיותו אדם חברותי, השתלב ביחידתו החדשה והתחבב על מפקדיו ועל חבריו ליחידה. בערב שמחת תורה תשנ"ו (15.10.1995), נהרג חברו הטוב ביותר של איתי, סמל יותם ענבר, בעת שהנגמ"ש בו נהג עלה על מטען צד בדרום לבנון. מותו של יותם, שהיה חברו בלב ובנפש מילדות, השפיע קשות על איתי וחולל תפנית בחייו. בלבו נפער חלל והוא לא יכול היה להכיל את צער הפרידה, את כאב האובדן ואת הגעגועים. בתום שלושה וחצי חודשים, ביום ט' בשבט תשנ"ו (30.1.1996), שם איתי קץ לחייו והוא כמעט בן עשרים. איתי הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בקרית שאול ונטמן לצד חברו, סמל יותם ענבר. השאיר אחריו הורים ושתי אחיות – מיכל וטל. במכתב תנחומים למשפחה כתב הרמטכ"ל אמנון שחק: "איתי תואר על ידי מפקדיו כחייל מקצועי, אחראי ויסודי, אשר מילא את תפקידו לשביעות רצונם המלאה. היה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". מפקד היחידה בה שירת, סגן-אלוף נרי אלי, כתב למשפחתו: "איתי הפגין מקצועיות והתמדה בתחום בו עסק, ביטחון שדה, שאף לשלמות הביצוע והקפיד על קלה כחמורה. איתי היה בעל רמה אישית גבוהה, הפגין מוטיבציה רבה, כל זאת תוך הקפדה על משמעת עצמית ומשמעת צבאית. ראויה לציון מערכת היחסים שרקם איתי עם כל חיילי וחיילות היחידה". לאחר מותו, התפרסמו דברים לזכרו בעיתון של המועצה המקומית בנווה מונוסון. בין קטעי הזיכרון נכתבו גם השורות הלקוחות משיר, שכתבה לזכרו אסתר קושניר פנקס: "מבטך המיותם מלטף / לחן ציפור נפשי העייף, / מילותיך בחיקי כענבר, / כמו מאובן של מחר / שאין לחמה אומץ לאסוף / ומניחה לדמדומי החוף / אולי לכוון מיתרי."

דילוג לתוכן