שחטר, משה-יצחק

בן אסתר-פאיה (פועה) ושלום-דוב, נולד ביום ז' בניסן תרע"ח (20.3.1918) בעיירה נובוסלצה, רומניה, למשפחה חסידית אמידה, ברוכת-בנים. בבית חונך למצוות ובבית-הספר היסודי בעיירה קנה השכלה כללית. בהיותו בן 17 הצטרף לתנועה הציונית וזמן-מה היה חבר תנועת בית"ר. בראשית שנת ת"ש העפיל ארצה דרך העיר סולינה. כעבור 4 חודשים (בדצמבר 1939) הגיע לארץ בחוסר כל. אחרי ששהה במקומות שונים הצטרף למחנה החלוצי-דתי ויצא לטירת צבי. בכל חום מרצו וחוסן שריריו התמסר לעבודת הבניין במקום ומשחר עד ערב עמד על הפיגום בקיץ הלוהט של עמק בית שאן ועשה מלאכתו באמונה. בשנת תש"ג הצטרף עם רעייתו יעל, שהיתה חניכת חברת-הנוער בטירת צבי, לקבוצת "אברהם" שעלתה לכפר עציון. שם גדר מאות מטרים מאדמות ההר בגדרות אבן, בנה עמדות-מגן, בתי מגורים, מלאכה ומשק עד לבית-התינוקות המפואר, שבניינו נסתיים חודשים מספר לפני פרוץ המלחמה. משה-יצחק הצטיין ביראת-שמים ובהקפדה על מצווה קלה כחמורה. על אף עבודתו הרבה מצא פנאי להשתתף בשיעורי תורה. היה בעל קול ערב ושימש שליח-ציבור במקום. הוא התבלט בשמחות-מצווה וב"הקפות" בשמחת- תורה היה רוקד בדבקות, מרכיב תינוקות על כתפיו ויוצא עימם במחול. משה-יצחק שירת בכיתת הפל"ם במשק, השתתף באימונים וסיים קורס מקלענים והיה מקלען מס' 1. שמר על הכלי כעל בבת עינו וציחצחו במסירות ללא גבול ומקלעו פעל ללא-פגם בכל שעת צורך. בתקופת מלחמת-העצמאות, כשהחלו ההתקפות על הכפר, בנה ביצורים בכל פינות המחנה ולקח חלק פעיל בשמירה ואף קיבל על עצמו ברצון תפקיד נוסף: לטפל בגמילת החסד האחרון עם חללי הגוש. בחריקת-שיניים היה עובד בחציבת הקברים וחוזר לכפר עם אחרון המלווים. בימים האחרונים, 12-13 במאי, פעל מקלע ה"לואיס" שלו במקומות-התורפה בכפר, בעיקר בקטע הדרומי-מערבי, והפיל חללים. משה-יצחק נפל כשנשקו בידו ליד המנזר הגרמני, בפרוץ שריוני האויב לחצר המשק ביום ד' באייר תש"ח (13.5.1948). השאיר אחריו אישה ובת, שלומית. במכתביו לאישתו שכתב בשעת המצור הביע את אמונתו האיתנה בניצחון. הדברים נאמרו מתוך אמונה דתית עמוקה, ותובלו בפסוקי תנ"ך. "אין קפיצות במפעלנו" – כתב – "חוליה לחוליה מצטרפת, וכולן מהוות את השרשרת המקשרת את ראשית צעדינו בהרי יהודה עם מפעלנו ההתיישבותי העתיד לבוא. אל תחסר בשרשרת חולית הכבוד וההגנה למען קום מלכות דויד… זו מלחמת-מצווה וכל אחד צריך להשתתף בה. אפשר לסמוך על מוסדותינו ועלינו להיות ממושמעים. צריך להודות לה' יום יום שאנו חיים. עד כמה שאפשר יש להתגבר… כמובן שלא תמיד זה קל…"