משה, בן שרה וליטה, נולד ביום כ"ח בסיון תש"ו (27.6.1946) בבית השיטה. הוא גדל והתחנך בחברת הילדים במשק וסיים את לימודיו העל-יסודיים במגמה הומניסטית. יומיים לפני "השבת השחורה" נולד משה, בן להורים שעלו ארצה בספינת מעפילים וידעו תלאות אין-ספור בדרך מרומניה לארץ-ישראל. "צבר" יפה ועירני היה משה ובקרב בני קבוצתו, קבוצת "כפירים", נודע כנער שקט המתבונן היטב סביבו ונוהג להעלות את הרהוריועל הכתב. אוהב טבע ונוף היה, והרבה לצאת עם חבריו לטיולים ולמסעות ברחבי הארץ, שבהם שקד על הכרת החי והצומח. הוא הקשיב לצפרים והכירן, אסף חרקים, גידל בעלי-חיים שונים וטיפח תמיד "כלב תורן". בילדותו נלווה אל אבא-ליטה בעבודתו בדיר ולימים, כשהתבגר, הצטרף אל צוות עובדי דיר הכבשים. גם בפעולות ספורט הרבה להשתתף, היה חבר בקבוצת הכדורסל של בית השיטה ובקבוצת הכדורגל המשותפת לבית השיטה ולכפר רופין. בשעות הפנאי האזין למוסיקה, וביחוד למוסיקה חסידית-יהודית, שהייתה קרובה ללבו. אך הוא אהב מאוד שירים ישראליים ויצירות קלאסיות. כל ימיו היה בן מסור להוריו ואח אוהב לדליה ולסמדר, אחיותיו. בחיק משפחתו קיבל וגם נתן הרבה חום, אחווה והבנה. הוא היה עלם גבה-קומה, חסון ויפה, בעל בלורית מתולתלת ועיניים חומות מלאות תבונה. משה גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1965 והוצב לחיל הרגלים. לאחר הטירונות השתלם בקורס מ"כים ובקורס צניחה, והוענקו לו "כנפי צנחן". זמן-מה לפני תום תקופת שירות החובה שלו השתלם בקורס קציני חיל-רגלים, שבסיומו הוענקה לו דרגת קצין. הוא השתתף בקרבות ביוני 1967 וניתן לו "אות מלחמת ששת הימים". חייל מסור ואחראי היה. הוא שאף להצליח בתפקידיו והיה בעל כוח רצון, עקשן ועקבי. גם בתנאים הקשים של השירות בשדה מצא תמיד פינה שקטה כדי לכתוב מכתב אוהב הביתה. בתום השירות הסדיר שלו, בנובמבר 1968, הוצב ליחידת מילואים ולימים הועבר לחיל התותחנים. משה התנדב לעבוד במסגרת "שנת שירות שלישית" במשגב עם. ארבע שנים עשה בקיבוץ ליד גבול לבנון. תחילה היה מסוגר ובודד, אך עד מהרה רכש לו ידידים רבים. נכונותו לעשות ולתרום – בעבודה, בהדרכת ילדים ובחיי חברה – עוררו כבוד והערכה בלב חבריו. משה נמנה עם הצוות שניסה לארגן גרעין בני משקים למשגב-עם, ובאחד המפגשים הללו התוודע אל שלומית, בת גבעת-חיים. "הייתה זו אהבה ממבט ראשון", סיפרו בני המשפחה. השניים ידעו יחד שעות רבות של יופי ואושר. כשנאלצו להיפרד לזמן-מה – הריצו זה לזו מכתבים מלאי געגועים ואהבה. באביב תשל"ג הגיעו משה ושלומית כבני זוג לבית השיטה. השניים עשו את צעדיהם הראשונים בביתם החדש-ישן: שלומית למדה אומנות ומלאכה בסמינר "אורנים" ועבדה במועדון השכבה הצעירה, ומשה התמסר לעבודות שונות במשק. ואז באה המלחמה ושמה קץ לאושרם. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, נקרא משה ליחידתו ונשלח לחזית הדרום. כסגן בחיל התותחנים צורף לפלוגת שריון ופעל כקצין תצפית קדמי. גדוד השריון אליו הצטרף לחם בגזרה הצפונית, באזור קנטרה, מול הארמיה המצרית השנייה, וסבל אבדות קשות. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) לחם משה בטנק של המ"פ, כאשר נקלעה הפלוגה לאש כבדה. הוא דיווח בקשר, כי המג"ד ומפקד הסוללה נפגעו. בשעות הבוקר נפגע גם הטנק שלו פגיעה ישירה, ומכל הצוות נחלץ רק נהג הטנק. הטנק השרוף נותר בשטח ההפקר שבין הצבאות. תחילה הוכרז משה כנעדר, ולאחר שזוהה כחלל, הובא למנוחת-עולמים בקבר אחים בהר-הרצל. הוא השאיר אחריו אישה, הורים ושתי אחיות. שנה אחת נותרה שלומית בלא אהובה, וניסתה בכל מאודה "לבנות לה סוכת שלום". ביום כ"ו בתשרי תשל"ה נספתה בתאונת דרכים, בדרכה לבקר את אחותו של משה, שילדה את בנה הבכור. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "משה רצה לדעת הכל ובאופן יסודי, בקשר לתפעול התותחים, שאותם לא הכיר מקודם. ואמנם, תוך תקופה קצרה "נכנס לעניינים". בהיותו קצין חי"ר מצטיין בטרם צורף לתותחנים, תרם הרבה להעלאת רמת חיילי הסוללה בתחומי חי"ר שונים, דבר שהתבטא בשיפור ניכר באופן תפעול הנשק האישי, בשדאות ובתחומים רבים אחרים. משה היה קצין שקט ואחראי, ומילא כל שהוטל עליו ואף למעלה מזה במסירות הראויה לשבח. במותו איבדנו חבר יקר וקצין מעולה". חברי קיבוץ בית השיטה הוציאו לאור חוברת ובה דברים על דמותו ועל דרכו של משה שחורי, בן המשק; לאחר מות שלומית הוציאו הוריה והורי משה לאור חוברת לזכר משה ושלומית שחורי, שלא נפרדו גם במותם.
