ראובן, בן סוזי וצבי, נולד ביום י"א באדר תשי"ד (15.3.1954) בנשר ליד חיפה. הוא למד שנתיים בבית-הספר היסודי "יהושע" בנשר, שש שנים בבית-הספר היסודי "הקישון" בחיפה, ואחר-כך המשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון על-שם ביאליק בחיפה, במגמה הריאלית. בקיץ 1972 עמד בהצלחה בבחינות הבגרות. בן בכור היה ראובן להוריו, אח אוהב למירון, שנולד כשנתיים ימים אחריו. ילדותו עברה עליו בנשר, שליד חיפה. בבית-הספר היה תלמיד טוב ואהוב על מוריו לכיתה. לעתים אהב להשתובב וקנה לעצמו מוניטין בזכות חוש ההומור שלו. מנעוריו שאף להגיע לפנימייה הצבאית, ואכן, עם גמר לימודיו היסודיים, נתקבל ללימודים בפנימייה, שליד בית-הספר "הריאלי" בחיפה. "חלומו היה להמשיך מאוחר יותר בחיים המשולבים בצבא הקבע, אך לאחר שנשאר בתום השנה הראשונה ללימודים, ניצב בפני בעיית ההמשך", סיפרה אמו. אמנם, קשה היה לראובן להאמין, שחלומו יתנפץ במהירות, אך לעומת זאת לא בנקל הסתגל לאורח החיים הקפדני של הפנימייה. מטבעו היה שוחר חופש ועצמאות, נער עליז ושובב. עד מהרה נקלט בגימנסיה "ביאליק", ונתחבב על המורים ועל התלמידים. "הישגיו בלימודיו לא היו מרשימים", סיפר אביו והוסיף: "ראובן לא היה ילד פלא, אך כולם מעידים עליו, שאילו נכון היה להקדיש יתר מרץ ללימודיו, היו הישגיו גבוהים למדי". מנהל הגימנסיה היה שותף לדעה זו: "אמנם, לא זכה ראובן לשבחים רבים מפי מוריו על הישגיו, אולם כשדובר באהדה – לא היה כראובן". אמר וציין, שראובן היה "צבר" מובהק, פעיל וחביב. בעל מבנה מוצק היה, ספורטאי מעולה, חבר טוב ומסור. "ראובן בלט בחצר בית-הספר. כבר בשעות הבוקר המוקדמות הוא היה בחצר, מתאמן… הוא לא היה דברן, לא הרבה לנהל שיחות, אבל חבורה של נערים לא התארגנה בלעדיו". אכן, כדברי מכריו, היה שוחר ספורט מושבע. הוא לא הסתפק בישיבה על ספסל ביציע המגרש, אלא היה פעיל וניסה כוחו בעיקר במשחקי הכדור. הוא קלע לסל, בעט בכדור, רץ מעט, ולימים הצטרף לאגודת "הפועל" בחיפה. לכבוד מסיבת הסיום של בני המחזור בגמנסיה חיבר ראובן "בלדה על המורים", מתובלת בהומור דק, שנינות ואהבה רבה. בשיר אחד, "בקשה", הוא מבקש מהיקרה לו: "כשהפרח בגן ילבלב / וציפור מקנה תצייץ / זכרי אחד שאותך אהב / אך זאת בלבו שמר…" ראובן גויס לצה"ל במחצית אוגוסט 1972 והתנדב לחיל השריון. "מעולם לא הסתיר ראובן את אהבתו לחיל זה, וראה בו את חוד החנית של צה"ל. חיילי השריון היו אליליו, וחיי השריון – סם החיים עבורו", סיפר אביו. לאחר הטירונות השתלם בקורס למקצועות הטנק, וסיים בציון גבוה (86). הוא שירת כתותחן טנק, וזכה לדברי עידוד והערכה מפי מפקדים וחיילים. מעולם לא הרבה להתלונן. חיוכו והמבט השובבני בעיניו לא סרו גם ברגעים של מתח ועייפות. בשעות משבר השתדל תמיד להצניע עצמו, כדי שלא להטריד את חבריו. ראובן התגעגע למשפחתו והרבה לכתוב להוריו, וכשבא הביתה לחופשה קצרה, ביקש תמיד שיספרו לו מה התרחש בבית בהיעדרו. לאחר שהוענק לו "אות השירות המבצעי", נשלח בהמלצת מפקדיו לקורס מפקדי טנקים. חרף רגעי משבר קשים הצליח להגיע להישגים נאים בקורס. בשלהי ספטמבר 1973 עלה עם חבריו ל"סדרת חינוך" במרכז הארץ, שהייתה אמורה לציין את סיום הקורס. הלימודים נפסקו מחמת מצב הכוננות שהוכרז. בטרם שב ראובן לבסיס, התקשר עם הוריו ואמר: "החזיקו לי אצבעות. תהיה מלחמה". עם יחידת השריון שלו נשלח ראובן לחזית הדרום ולחם שם כתותחן טנק. סיפר ירון חברו לנשק: "בחצות לילה קיבלנו את הפקודה לנוע. לנוע אל גדות התעלה. פעמים אחדות נפגע הטנק שלנו, אך אנו המשכנו לנוע. פתאום ראיתי לפני להבה גדולה, ענקית. הורמתי בכוח אדירים וצנחתי על רצפת הצריח. הטנק המשיך לנוע. ראיתי את ראובן זוחל לעברי מתאו. הוא הניח ידו על צווארי. הנדתי קלות בראשי, כדי שיבין שאני חי. כשהורדתי על אלונקה, נפתחה עלינו אש תופת מכיוון מערב. הטנקים האחרים התרחקו. נותרנו בודדים בשטח. ראובן טיפל בי וקרא לעזרה. ואז – נפגע בצווארו מרסיס. לאחר שעות של ציפיה, נלקחנו לתאג"ד". שם, בתאג"ד, בלב המדבר השומם, הרחק מיקיריו, מת ראובן מפצעיו ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973). הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בחיפה. השאיר אחריו הורים ואח. לאחר מותו הוכרז, שסיים בהצלחה קורס מפקדי טנקים והועלה לדרגת סמל. הוריו של ראובן תרמו ספר תורה על שם בנם הי"ד לבית הכנסת "היכל שמואל" בנוה יוסף; בני משפחת שושא, ידידיו של ראובן ומכריו, הוציאו לאור חוברת זיכרון, ובה דברים על דמותו ועל דרכו
