שור, שלמה-זלמן (מומי)

שלמה-זלמן (מומי), בן עדינה ודוד, נולד ביום י"ב בתמוז תש"י (27.6.1950) בצריפין. הוא למד בעין חרוד, בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון, במגמה לאגרומכניקה, ואחרי-כן המשיך בלימודיו בבית-הספר המקצועי "אורט" להנדסאים בתל-אביב. שלמה היה תלמיד טוב ובעל כוח רצון שסייע לו לגבור על קשיים בלימודים ובכל תחום אחר. בכל מעשיו ניכרו העקשנות והעקביות. איתן היה בהחלטותיו, ותמיד תבע מעצמו הישגים גבוהים. הוא לא החשיב את ההצלחה כלפי חוץ ולא ביקש לעצמו דרכים קלות. דומה כאילו הפחית מערך עצמו, ונהג צניעות וענווה. הוא קבע לעצמו סדרה של ערכים שלפיהם חי את חייו, ולא היה מוכן לסטות מהם. מטבעו היה אופטימי, השרה אווירה טובה סביבו ועיניו הביעו שמחה ועליצות. אומנם היה סגור במקצת ולכן היו חבריו מעטים, אך הוא היה מסור להם בלב ובנפש, ותמיד היה חבר טוב ונאמן, ידע לכבד את רגשות הזולת ולא שמר טינה לאיש. אדיב היה ומנומס, עדין נפש ונעים הליכות. שלמה גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1968 והוצב לחיל החימוש. לאחר הטירונות השתלם בקורס למכונאי טנק "סנטוריון". מפקדיו כתבו עליו בחוות דעתם: "הוא חייל טוב ובעל תפיסה טובה, אחראי וממלא את תפקידו לשביעות רצון מפקדיו. מכונאי רציני, מסור, בעל מרץ ורצון עז להצליח, מוכשר ונבון ובעל כושר ארגון מעולה". בתקופת שירותו השתתף בפעילות מבצעית והוענק לו "אות השירות המבצעי". לאחר תום שירותו הסדיר שירת חודשים אחדים בצבא הקבע, ואחרי כן שוחרר והוצב ביחידת מילואים. שלמה אהב מאוד את בני משפחתו והרבה לספר על אודותם. את אביו העריץ על שטרח הרבה לעודדו ולסייע בדרכו ולטעת בו את האמונה בכוחו להילחם ולגבור על הקשיים שניצבו לפניו. מותו של אביו בתאונת דרכים, שנה קודם שפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה לגביו מכה שממנה התקשה להתאושש. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית בסיני. ביום ט"ו בתשרי תשל"ד (11.10.1973) נפגע בהתקפת מטוסי האויב מצפון לטסה, ונהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בעין-חרוד איחוד. השאיר אחריו אם, שני אחים ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-סמל. משקו הוציא לאור חוברת לזכר בניו שנפלו במלחמת יום-הכיפורים, ושלמה בתוכם.