שורק, אלון

בן אלישבע ודן. נולד ביום ה' באב תשמ"ה (23.7.1985) בקיבוץ חניתה. אח צעיר לתמיר, עמית, נעם, אסי ונדב. עוד בטרם מלאו לו ארבע, הקסים את סביבתו ביופיו, בחיוכו עם גומות החן ובעליזותו. כפעוט הרבה לצחוק, להתנועע, היה ערני מאוד ומגיב אל העולם. שנות חייו הראשונות של אלון עברו עליו בקיבוץ חניתה, שם גם למד בכיתות א' ו-ב'. החברה הקיבוצית הקטנה שימשה עבורו כחממה מקבלת, תומכת ואוהבת; מצעירי הקיבוץ לא נפרד עד יומו האחרון ואת לב הבנות כבש. כשהיה אלון בכיתה ג' עזבה משפחתו את הקיבוץ ועברה ל"ג'ונגל העירוני" של עתלית. המעבר לא היה קל עבורו; אלון נאלץ להתמודד עם שפה ותרבות שונים, ועם זאת, שמר על אישיותו העצמאית והייחודית והצליח להסתגל לחברה המשתנה. עד כיתה ו' למד בבית-הספר היסודי "ממלכתי עתלית" ובהגיעו לחטיבת-הביניים עבר ללמוד בבית-הספר לאמנויות "רעות" שבחיפה. הכישרון והיצירתיות שניחן בהם החלו לפעפע בהצגות התיאטרון שבהן השתתף, בסרטים שלקח בהם חלק ובהומור הייחודי שביטא. בה בעת, החל להתעמק בעולם המחשבים ונשבה בקסמיו. שעות על גבי שעות היה יושב ספון בחדרו, עסוק במשחקי מחשב אינטראקטיביים, בבניית אתרי אינטרנט ובעריכת סרטים – עד שהדאגה החלה לנקר בלבם של הוריו; אך אלון ביכר לעשות את הדברים בדרכו ובקצב שהתאים לו, "כמו עשית בישול אטי ועמוק לנפש שלך לפני המשך פריחת ניצניך אל העולם", כדבריהם. אלון בחר להמשיך את לימודיו בבית-הספר התיכון המקיף "ליאו בק" שבחיפה, לשם הלך בעקבות אחיו נדב ושם למד במגמות תיאטרון ומחשבים. ואף כי נדב היה מוכר ואהוב עד מאוד בין כותלי בית-הספר, אלון הקפיד לשמור על מאפייניו הייחודיים וזכה בהכרה בזכות עצמו. אט-אט התחולל בו השינוי וכשיצא לבסוף לעולם – עשה זאת בגדול: אלון היה חבר בקבוצת "קפוארה" שבה התאמן כשנתיים, והפליא בשליטתו בגוף. הוא אהב מאוד מוזיקה, היה בעל ידע נרחב בתחום, טיפח אוסף מוזיקלי גדול ביותר ולימים אף השתתף בקורס מתקלטים. הוא ניגן במפוחית, הרבה לקרוא – אהב במיוחד את ספריו של דאגלאס אדמס והזדהה עם סיפוריו של הרמן הסה. בסיום לימודיו יצא אלון לשנת שירות במנוף, כפר לנוער במצוקה. במקום זה התגלו כישורי ההנהגה ומיומנויותיו החברתיות; אלון ניהל את ענף פינת החי והכלבייה והיה אהוב על החניכים ועל הצוות כולו. הוא למד להכיר ביכולותיו לתת ולהעניק לאחרים, והדבר חיזק מאוד את ביטחונו העצמי. לקראת גיוסו השקיעה אמו של אלון מאמצים ניכרים בניסיון לשבצו ביחידת מודיעין או מחשבים, מתוך דאגה שייסחף ברוח הקרבית ששרתה במשפחה. בינתיים נדחה גיוסו, ואלון טס לעבוד בחוץ-לארץ עם אחיו נעם, ששהה מעבר לים זה שנים אחדות; נעם נחשף לאישיותו המיוחדת של אחיו הצעיר והיה מוקסם מהחריצות, מהחן, מההומור, מהעדינות ומהאנושיות שגילה בו. עם שובו לארץ, הבחינו בני המשפחה ביופי וביצירתיות המתעצמים אצל אלון. אלון בלט בחכמתו, במקוריותו ובזיכרון מצוין שאפשר לו ללמוד תחומים רבים. הוא גילה עניין רב בעולם הצילום, מצא את עצמו יותר ויותר רווה נחת משהותו בים ובטבע ונהנה לשבת על החוף תוך ניגון במפוחית. בשנת חייו האחרונה הרחיב את תחומי התעניינותו לנושאים כגון אפיית לחם, שיט קיאקים, לימוד שפות – תחום שתכנן עוד להרחיב – וכן משחקי פריסבי, גלישה על סקייטבורד, ריקוד בסגנונות שונים כ"ברייקדאנס" ועוד. לאחר מותו גילתה המשפחה, להפתעתה, כי אלון שלח ידו בכתיבה. בכתביו ביטא באופן כן ואמיץ את חוויותיו, רגשותיו וקשייו, את כמיהתו לאהבה ואת יחסו לגורל, לחיים ולמוות. שיריו מעידים על כושר ביטוי ייחודי ומלא רגש, כפי שמצטייר מהשיר הבא: "את הטמון בי, לא תוכלי לדעת / ובחבוי בי, לא תוכלי לגעת / לגעת, לדעת, לאן? / לנגוע, לדמוע, כולן // גם אם נהיה / לנצח ביחד / לא תוכלי להדביק את הפאזל / וגם אם נחיה / לנצח בפחד / לא תוכלי להדביק את הפאזל // את הנסתר לא אוכל להסביר / ומה שנעשה, לא אוכל להחזיר / לגעת, לדעת, מתי? / ומה אם אומר: נו די". הרשימה האחרונה שכתב אלון ביומנו: "אתמול התחשק לי לכתוב. הרגשתי שמשהו לא בסדר וממש התחשק לי לכתוב את זה… 'משהו לא בסדר', לא יודע מה… אז כנראה שסרטן אין לי, לא שלרגע באמת חשבתי שיש, אבל דמיינתי את עצמי כשמספרים לי שיש לי סרטן. לא התרגשתי במיוחד, דווקא הייתי די שלו. לא ממש הטריד אותי כל העסק. מבחינתי גם לא הייתי הולך לבדיקות. מה שצריך להיות, יהיה, ובגדול גם יהיה בסדר. בסופו של דבר, גם אם העולם כולו יחלה בשפעת העופות ותהיה מלחמת עולם שלישית, בסופו של דבר יבוא משהו אחר ויהיה בסדר. לא צריך לדאוג. אנחנו לא ראשונים פה, ולא אחרונים. יהיה בסדר. נתראה בקרוב". בסוף חודש יולי 2005 התגייס אלון לצה"ל ושובץ בחיל הרפואה. לאחר הטירונות יצא לקורס חובשים וסיים אותו בהצטיינות; הוא החל להתעניין בעולם הרפואה ואף שקל ללמוד פיזיותרפיה. אלון התקבל ליחידה סודית – "ענף רפואת אב"כ" – ושמר על חשאיות רבה בכל הקשור בעיסוקו הצבאי. בדרכו השקטה המשיך לנהל את חייו וארגן לעצמו מגורים ברחובות עם אחיו האהוב נדב. הוא חלם לטפח את הזוגיות עם נטלי, שאותה אהב, וכך כתב באחד ממכתביו אליה: "כל הזמן אני מדקלם וחושב וחושב, אני מפחד שהדברים שאני רוצה לספר לך יברחו לי. וזה מה שקורה בדרך כלל. … בכל מקרה, אני כותב עכשיו כיוון שיש בי פחד שאשכח לספר לך כל מיני דברים או כל מיני פרטים קטנים ולא חשובים, כי זה חשוב לי, את חשובה לי. … כל הזמן אני חושב שהייתי רוצה שתהיי אתי. שתהיי גאה בי. שתלמדי עליי קצת את הדברים שלא תמיד הצלחתי לספר לך…". אלון נפל בעת מילוי תפקידו ביום ט"ז בסיוון תשס"ו (12.6.2006) בתאונת רכבת שאירעה בצומת בית יהושע. התאונה אירעה בעת שהרכבת התנגשה בטנדר אשר חצה את הפסים והתהפכה. חמישה בני אדם נהרגו בתאונה ושמונים ושמונה נפצעו. אלון היה בן עשרים ואחת בנופלו. הוא הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית-העלמין בעתלית. הותיר הורים וחמישה אחים. על קברו ספדו לו בני המשפחה: "מציאות ומוות אכזריים לקחו אותך, הכאב והצריבה בלב חדים עד לאין שיעור. אנחנו כל כך אוהבים אותך, רוצים לחבק ולגונן עליך מהעולם, אך הפעם לא הצלחנו. בתאונת הרכבת פריחת ניצניך נגדעה באיבה. העולם הזה הפסיד את היופי המדהים והכישרונות הכל כך רבים שלך. נותר לנו לקוות שמלאכי השמים ידעו להכיר במלאך הקסום שהצטרף אליהם. אלון, אל תנוח על משכבך, המשך לפרוח ולזרוח, כי ככה אתה בלבנו תמיד". הספיד את אלון נציג ענף רפואת אב"כ: "אלון, קשה לי לדבר עליך במעמד זה ותסלח לי אם אתקשה במקום זה או אחר – הרבה יותר קל למלא את טפסי ההמלצה לקורס קצינים שהגשת לי לא מזמן. הצטרפת באופן רשמי למשפחה, משפחת ענף רפואת אב"כ, לפני זמן לא רב – לאחר חבלי לידה לא קלים. ההיריון, אם אפשר לקרוא לו כך, היה מלווה בקשיים רבים, אך היה יקר עבורנו. יקר – כי ראינו בך מישהו ההולם את התפקיד אותו ייעדנו לך. כבר אז, בריאיון הראשוני, ממספר דקות שיחה, התרשמנו ואמרנו 'זה האיש'. מרגע זה ואילך לא עניין אותנו שום דבר וכנגד כל הסיכויים הצלחנו להפוך אותך לחלק מהמשפחה. היה זה מאבק מתיש ומתסכל לעתים, אך כשהצטרפת אלינו נפלנו כולנו שבויים בקסמך. היה בך משהו מטעה – במבט ראשון נראה היית כעלם חמודות, בעל פני תינוק, ביישן משהו וקצת מהוסס. אך אז פתחת את פיך ודבריך היו ברורים והחלטיים, ידעת בדיוק מה אתה רוצה והצגת את הדברים בטון הנכון – כאיש בעל ניסיון של שנים רבות. משיחותינו עמך למדנו גם על צדדים אחרים שלך, תכונות אופי אשר כמו הוכיחו לכולם שצדקנו והיה כדאי. הכנת את עצמך לתפקיד שעמדת לקבל בצורה אחראית, בוגרת, ומתוך הכרה בחשיבותו, גם אם לא ידעת את כל הפרטים עליו. אלו תכונות שאינן מובנות מאליהן במקומותינו ולכן הלכו ורבו השבחים שקיבלת מכל מי שבא עמך במגע. … אהבנו אותך, הוקסמנו מהכריזמה שלך ואנו אבלים עליך כאילו הכרנו שנים רבות". במלאות "שלושים" לנפילתו, נשא דברים תמיר, האח הבכור: "אלוני אחי האהוב, הלילה ביקרת אותי בחלום. מאחר שמעכשיו זאת ההזדמנות היחידה שלנו להיפגש פנים אל פנים, אל תשכח להמשיך ולבקר. … במשפחה אומרים שאנחנו דומים. בדרך כלל אומרים ששנינו מאוד זהירים. לפעמים הם בוודאי מתכוונים לפחדנים, אבל לנו באמת לא אכפת. כשקראתי את מכתביך למדתי כי קווי הדמיון בינינו עמוקים מששיערתי, במיוחד אותם קווים שהצנעת מאחיך. מצאתי את אותם מכתבים מלנכוליים במידה, מעט ציניים ובכל זאת תמימים, שכתבנו לבנות שלא היינו עדיין מספיק גברים בשבילן ושעוד לא הבינו שכדאי להן. … וגם מצאתי את אותם צדדים אפלים שהתגלו בחלומות הבלהות שחלמנו, שבהם היינו מאוימים, אך לפעמים היינו בצד ההורג. רק שבניגוד אליי, החלומות שלך הסתיימו לעתים במותך. בחלומותיך שלך אתה מת, ובחלומותיי שלי אתה חי. … "מאז שיצאת לארץ החלומות אני מחפש נחמה בשירים. במיוחד באלו של משורר האבן שלנו, נתן יונתן, שאת שירו 'כמו בלדה' אתה כל כך אוהב. השירים נוגעים בי עמוק עד שאני מתקשה להבחין בין מילותיי ותחושותיי שלי לאלה של המשורר. אבא אומר שהוא מרגיש נטוש ובלי כוחות ולאימא יש לב שבור של חול ואבן. אחיך חשים פתאום כי באמת יש פרחים שבני חלוף ונטלי מבכה את אהבת הקיץ הגדומה שלכם. ושומר המסילה שלך, אלוני, הוא כבר כיבה את אחרון פנסו. … אתה הוא הנער שבי, התמים, שימצא באחד הימים את בגדיי הפזורים על החוף". דיבר אורן, חבר מהיחידה: "אלון, שלושים יום חלפו והאובדן לא נתפס. נראה כאילו רק קפצת להתעמק באחד העולמות הרבים והקסומים שעניינו וריתקו אותך. והנה, עוד רגע אתה מצלצל אליי, כמו בכל יום בתקופה האחרונה, ומספר לי בקולך הרגוע, הנעים והמלטף, בדרכך השלווה והמיוחדת, את החוויות והדברים שספגת שם. הכאב לא מתקהה, הוא רק הולך ומתחדד וחודר עמוק יותר פנימה. החלל הולך ומתרחב ואני לא מצליח לקלוט, אלונצ'י, איך בן אדם מדהים כמוך, חבר ורע מלא שמחת חיים, נקרע ונקטף ממני ומכולם בלי שהספקנו אפילו להיפרד. … רוחך האופטימית, אלונ'צי, תשרה עלינו, תרים אותנו ולא תיתן לנו ליפול; כמו שתמיד אמרת על כל דבר: 'יהיה בסדר!' … תהיה לעד ברוחי, בנשמתי ובלבי וברבות הימים ניפגש בשנית. אוהב ומתגעגע עד אין קץ". כתב האח עמית: "… אלון היקר והאהוב, אני כותב לך מגג העולם, ממרתף הגהינום, מהגעגוע המבעבע ביותר שהכרתי. בימים אלה אני לומד על חסרון היותך, אני קורא את יומנך ולומד אותך, את מה שלא הספקתי ללמוד ולהכיר בעודך אתנו. כל פיסת יומן היא פסע אליך. פסיעות זעירות אך בהולות, צעד כואב וצעד אוהב, כואב מאוד, אוהב מאוד… הכי חשוב שתדע שאנחנו אהבנו אותך ועודנו. אל תהיה עצוב ואל תבכה – אנחנו עושים את זה מצוין גם בשבילך. אז אל תבכה, אני בוכה בשבילך!". כתב האח נעם: "מלאך שהיה ילד / וילד שהפך למלאך / הגדרת לי מחדש את המושג טוב-לב, / לשכמותך אין אח ורע / ויחד עם זאת, אלון אחי הצעיר והאהוב כל כך, / המון, המון אנשים / באו למסיבת הפרדה שלך. / … אני חש כאילו קרעו אותך ממני / ואני כל כך, כל כך לא / רוצה להיקרע / שמור על עצמך / ילד מתוק ונצחי שלי". כתב איתי, חבר ילדות: "אינני יודע אם אני ואלון היינו חולקים זמנים כל כך נהדרים, לולא האהבה המשותפת שלנו ללהרגיש. בין אם זה לצחוק, לצלם, לכתוב ולעשות שטויות. אלון היה המלך של זה. … הוא היה מיוחד בסקרנות שלו ובאהבה שלו לכל כך הרבה דברים. תמיד הערצתי את סבלנותו ואת היכולת שלו ללמוד לבד…". מיה, ידידה קרובה, נפרדה מאלון בשיר: "יחף, מתולתל, מחייך חיוך מרגיע… / יותר מדי מיוחד – אתה… אלון, // כל כך הרבה קסם… / כל כך הרבה כישרון… / אדם נפלא וטוב, / ואוהב ואהוב – אתה… אלון // ולא ניתן לתפוס שאתה לא כאן עוד… / ולא ניתן להמשיך בלעדיך… / איך העולם הפסיד אותך… אלון, // האור בעיניך המחייכות, / הכוח הרב שבך / והאהבה העצומה שבה חיבקת את כולנו – / ממשיכים למלא אותנו בך, אלון, תמיד… ".