שורצשטיין, אברהם-אלקנה
בן צפורה בת א.א. כהנא ויהושע-אריה, נולד ביום י"ח באלול תרפ"ו (28.8.1926) בתל-אביב. לאחר שסיים את בית-הספר "תחכמוני" בירושלים למד בגימנסיה "השכלה" בתל-אביב. היה פעיל במחתרת ה"הגנה" ואחרי שעמד בבחינת-בגרות ממשלתית התגייס לשנת-שירות בנוטרות, כדי ללמוד אחר-כך בטכניון בחיפה. כשעמדו מפקדיו על סגולותיו האישיות וכשרונותיו הצבאיים הציעו לו לעבור קורס מ"כ והוא נענה להצעה ודחה את המשך לימודיו. אברהם-אלקנה סיים את הקורס בהצטיינות, שירת שנתיים כסרג'נט-הנוטרים בדן, שם היה האחראי מטעם ה"הגנה" לאזור הצפון, לאימון הנוער העולה ופעיל בהגשת עזרה להסתננות מעפילים מארצות המזרח דרך גבול הצפון. בדצמבר 1947, מיד לאחר החלטת עצרת האו"ם על חלוקת הארץ לשתי מדינות, הצטרף לצבא, עוד לפני שקיבל צו גיוס, והשתתף בהגנת תל-אביב והסביבה. בינואר 1948 נתמנה מדריך בקורס סמלים בשרונה, ותוך כדי כך השתתף בהתקפות על יפו, סלמה והסביבה, הצטיין בביצוע משימתו, מול אש חזקה של האויב, בהתקפה הגדולה על יאזור. אחר-כך הועבר לפיקוד על מחלקה והשתתף בליווי שיירות, בקרבות רבים ועוד. ב-27.3.1948 הועבר עם מחלקתו לקבוצת ניצנים, שכבר היתה מנותקת על-ידי הכנופיות הערביות. נתחבב על אנשיו ועל חברי הקבוצה וכולם כיבדוהו בגלל המזיגה המוצלחת באופיו: נדיב-לב כלפי פקודיו, מסרב ליהנות מכל יתרון כמפקד, נוטל חלק בראש בכל סבל ומאמץ ותובע מעצמו יותר מאשר מאחרים, אך עומד בתוקף על מסירות כולם לשירות ולמילוי החובה, וכך עלה בידו להשתיק במלים מעטות את ריטוני הבחורים בשעות קשות. הוא תיכנן וביצע בהצלחה את הרחקת הערבים מגבולות הקבוצה ואת שבירת התקפתם הקשה עליה. ביום 20.4.1948, כאשר הבריטים שלטו עדיין בארץ, עצר בלי מורך שלושה חיילים בריטיים אשר נכנסו אל הקבוצה באמבולנס ואת האמבולנס החרים לצורכי המרפאה. בעת הפלישה המצרית עם ההכרזה על הקמת המדינה, כבר היה מפקד המקום, עודד את רוח האנשים להחזיק מעמד וללחום בהקרבה, כדי לספוג ולהחליש את המהלומה המיועדת לתל-אביב. בעת התקפת כוחותינו על אשדוד תרם את חלקו בניסיון מוצלח שמנע הגעת תגבורת למצרים מהדרום, והוא עצמו פגע בשני קצינים מצריים. משנכשלה התקפתנו על אשדוד והוא ידע שמעתה גם ניצנים לא תוכל לעמוד, הוסיף לעודד את אנשיו להילחם. ורק כאשר הזרם הכביר של כוח מצרי ממוכן ומצויד פרץ קו-הגנה ראשון של הקבוצה ופגע גם בקו השני שהוקם בחפזון, ומאחר שנפצע בחזהו, לא נותרה בידו ברירה אלא להניף גופיה לבנה מוכתמת בדם לאות כניעה. הוא יצא מתוך העמדה ביחד עם החברה מירה בן-ארי לקראת המצרים, כדי לדון בכניעה ולהציל את חיי הנותרים. עם התקרבם לקצינים המצריים ירה אחד מהם באברהם והרגו. מירה שלפה אקדח, הרגה את היורה ונורתה למוות בידי חבריו. כך נפלו שניהם, ביום כ"ט באייר תש"ח (7.6.1948), הוא יום נפילת ניצנים. מיד אחרי נופלו פסקה האש והנותרים הלכו בשבי. הובא למנוחת- עולמים בבית-הקברות בניצנים. על פרשת עלילותיו וגבורתו מסופר בחוברות "יומן ניצנים" ו"ניצנים במצור ובמערכה".
