שורץ, שאול

בן שלמה ורינה. נולד ביום י' בתשרי תשי"ד (19.9.1953) במושב משמר אילון. למד בבית הספר היסודי על שם א.ד. גורדון וסיים את לימודיו בבית הספר התיכון 'אורט' שבאשקלון. שאול היה אהוב על מוריו ועל חבריו וגילה נכונות לעזור תמיד בלי להתחשב בצרכיו ובנוחותו. מגיל צעיר היה חבר בתנועת 'הנוער העובד והלומד' והמשיך לבקר בקן גם במשך לימודיו בכיתות הגבוהות של בית הספר העל יסודי. הוא בילה שעות רבות בשחייה בים, בפגישות ובשיחות עם חבריו וידידיו. שאול עסק בספורט ואהב לשחק כדורגל, כדורסל וטניס שולחן. הוא היה בחור שקט, עדין נפש ואדיב. ידידיו הוקסמו מחברותו הנאמנה ומאהבת הבריות שבו. מספר ידידו יעקב: "גדלתי עם שאול מילדות. גדלנו כשני אחים. שותפים למשחקים. שותפים להשתובבויות וגם למרי. שקט היה הבחור הזה, שקט ושלו בצורה יוצאת מן הכלל. לפעמים עמדתי משתומם, כיצד הוא משיג את השקט והשלווה הללו. הרבינו לבלות את זמננו הפנוי בביתי, בביתו ובמועדון הנוער הקרוב, במשחקי שש-בש. כדורגל, כדורסל, טניס שולחן, וכמובן בשפת הים. שאול היה חבר נאמן". שאול גויס לצה"ל בפברואר 1972 והתנדב לגולני. בגלל ליקויים בראייה סווג בפרופיל נמוך מדי ונתקל בקשיים. אך הוא התעקש. הוא רצה לשרת ביחידה קרבית. לבסוף הצליח לשכנע את מפקדיו, ובקשתו נתקבלה. הוא התנסה בכל קשיי הטירונות, אך מעולם לא התלונן אם כי היה בחור צנום ורזה ובעל כושר גופני ממוצע. עמד שאול בקשיים רבים ובאימונים המפרכים בטירונות והפך לחייל חזק, בוגר ומאושר, החלטי, מאומן ומוכן לכל משימה. במלחמת יום הכיפורים השתתף שאול בקרב על כיבוש החרמון ובקרבות נוספים ברמת הגולן. הוא ראה את טובי חבריו הרוגים ופצועים, אך לא נרתע והמשיך ללחום בחירוף נפש. להוריו לא סיפר ולא כלום. בשיחות הטלפון הקצרות עם המשפחה, שעמל להשיגן זמן ממושך, דרש בשלומם של בני הבית והרגיע אותם. הוא הרבה לכתוב מכתבים. "אני מרגיש מצוין, אבל קצת מדוכא בשל מזג האויר שלא מאפשר יציאות הביתה". כתב באחד ממכתביו "אך לא נורא, אני מבקש שתסבירי להורי שאני לא מצלצל בזמן האחרון, כי הטלפון כאן לא תקין ובהזדמנות הראשונה אתקשר אתם". למעלה מחודש ימים לא עזב את שדה הקרב ולא ביקר בבית הוריו – ועם זאת, מצא את הכוח להעלים את היגון והצער, הקשיים והכאב, ולהרגיע את בני משפחתו. בחופשות הקצרות שקיבל בסופה של המלחמה ביקר שאול בבתי החולים שבהם שכבו חבריו הפצועים. עבר ממיטה למיטה, דיבר עמם, עודד אותם והתייסר בייסוריהם. וכך כתב לידידתו הטובה, שלומית "אני מאוד מצטער שלא באתי לבקר אחרי המלחמה. כי כל חופשה קצרה שניתנה לי הייתי מנצל לביקור אצל אחי שהיה מאושפז בבית החולים. כך שהרבה זמן פנוי לא נשאר בתוך 48 שעות". המלחמה חוללה בו שינוי גדול, הוא חזר בוגר יותר, סוער יותר, כואב על נפילת חברים ליחידה. הוא הפך להיות רציני יותר, קודר יותר, מעט סגור ובוגר מכפי גילו. את חופשותיו המעטות ניצל לא רק לביקור אצל ידידיו אלא גם לפגישות עם בני משפחתו – הוריו, אחיו הבכור ואחייניתו. ביום י"ב בתמוז תשל"ד (2.7.1974) נפל שאול בעת שירותו. הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבאשקלון. השאיר אחריו הורים ואח. בספר לזכרם של בני אשקלון שנפלו במערכות ישראל מוקדשים עמודים מספר לשאול – לקורות חייו, לקטעים ממכתביו, לדברי חבריו מילדות ולשיר שכתב אחד מהם לזכרו.