שוקרון, משה

בן נינה (חנה) ומרדכי, נולד ביום י"ח באלול תשכ"א (30.8.1961) בנוה-עובד שליד טבריה. משה היה בן למשפחה מרובת-ילדים. הוא למד תחילה בבית-הספר הממלכתי דתי היסודי בפוריה, בשנים 1972-1967. בהיותו בן 12 שנים מתה עליו אמו, והוא עבר לגור אצל סבתו בטבריה. משה המשיך את לימודיו בבית-הספר היסודי "תחכמוני" טבריה, ואחרי שסיימו עבר למסגרת חינוכית של "עליית-הנוער" ולמד בבית-הספר "הודיות" שבקיבוץ לביא. הוא סיים את לימודיו במגמת שרטוט בניין, עבר בהצלחה בחינות בגרות, ובספטמבר 1979 התגייס לצה"ל. למרות מגבלה שהייתה ברגליו, התנדב משה לשרת בחיל-הצנחנים. אחרי אימוני טירונות הוא עבר בהצלחה כמה קורסים, ביניהם קורס מ"כים. משה התקדם בסולם הדרגות, ובינואר 1982 הגיע לדרגת סמ"ר. הוא נשלח לקורס קצינים, עבר שלבי גיבוש ראשונים, ופרש ממנו. הן בלימודיו בבית-הספר והן בצה"ל התבלט משה בתכונותיו המיוחדות. הוא אהב את העבודה, היה חרוץ בלימודיו, עצמאי, ישר-דרך, אהוב על הסובבים אותו. חברים, מורים ומפקדים. כשפרצה מלחמת שלום הגליל, היה משה עם הכוח שפרץ ראשון לעיר צור. ביום בו החלה המלחמה, ביום ט"ו בסיוון תשמ"ב 6.6.1982)), הוא היה בנגמ"ש שנחלץ לעזרת נפגעים במבואות צור. הנגמ"ש נפגע בטיל שנורה מתוך אחת הסימטאות, והצוות נפגע. אנשי הצוות נחטפו על-ידי מחבלים. כשלושה שבועות נחשב משה לנעדר, עד שגופתו נמצאה בפרדס במרחק של 2 ק"מ מצפון לצור. ביום ט"ז בתמוז תשמ"ב (7.7.1982), הובא משה למנוחות בבית-הקברות הצבאי בטבריה. הוא השאיר אחריו אב, אם חורגת, חמישה אחים ושלוש אחיות. בן 21 שנים הוא היה במותו. שר הביטחון אריאל שרון כתב עליו למשפחתו: "משה היה עצמאי, שקדן, חרוץ, מסודר בצורה בלתי רגילה, פעל ביוזמה, היה בעל נכונות יוצאת מן הכלל לעזור לאחרים, אהוב מאוד היה על מפקדיו וחבריו". מפקד גדודו כתב עליו למשפחתו: "הנכם שייכים למשפחת הצנחנים המפוארת, אשר הקריבה קורבנות רבים על מזבח ביטחון העם והמדינה… חבריו ומפקדיו ימשיכו ללכת בדרך ההתנדבות, האומץ וההקרבה, כדי לבצר את ביטחון העם".