שוסטר, משה
משה, בן אירנה ושמואל מניצולי השואה, נולד ביום י"א באב תש"י (25.7.1950) בחדרה. משה למד בבית-הספר היסודי "בארי" בנתניה והמשיך בלימודים על-יסודיים במגמה הומנית בבית-הספר התיכון על-שם טשרניחובסקי בנתניה. בקיץ תשכ"ח סיים בהצלחה את לימודיו התיכוניים. ילד עירני ויפה-תואר היה משה'לה, ומשהחל ללמוד בבית-הספר, נתגלתה בו סקרנות רבה להכיר ולהבין את סודות העולם סביבו. ילד שמח ועליז היה, בת-צחוק רחפה על פניו ובכל-עת נמצאה בפיו מלה טובה לחבר בצרה. תמיד היה מוכן לסייע לזולתו בכל דרך אפשרית ותמיד מוקף היה רעים וידידים, אשר קבעו את מפגשם בביתו מלא שמחת-החיים. הוא היה חבר בתנועת "הנוער העובד והלומד" והצטרף אחר-כך לתנועת "השומר הצעיר". בין רעיו נודע כ"פועל ומפעיל". משה עמד תמיד בראש המבצעים. הוא יזם מסיבות וחגיגות, וארגן טיולים וסיורים. בן מסור להוריו היה. כשבגר הסתבר לו שבני-משפחתו הקטנה הם לאמיתו-של-דבר מרכז עולמו, הוא הרגיש אחריות רבה כלפי משפחתו – אביו, אמו, ואחותו – וסייע להם בכל-מאודו, ככל שנפשו האצילה התירה, להתגבר על פגעי השואה. בבית-הספר התיכון היה משה'לה פעיל במסגרת הגדנ"ע והצטיין בפעילות כמדריך במועדוני גדנ"ע-אוויר. עם גיוסו לצה"ל היה נחוש בדעתו לתת מלוא מרצו ומעייניו ליחידה הצבאית בה ישרת. ידידיו ידעו שכל מה שיטילו עליו לבצע ייעשה ללא-דופי ומתוך מסירות מופתית. משה גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1968 ולאחר הטירונות הצטרף לחיל-השריון והתנדב לשרת באחת מיחידות הסיור המעולות שבו. משה סיים קורס סיירי-שריון, קורס חבלנים, קורס קציני חיל-רגלים ועוד. משה'לה נודע בין רעיו כחייל מעולה וכסייר מצטיין. מספר אחד מידידיו הרבים: "אני זוכר את אחד המסעות בסיירת. משה לא יכול היה להמשיך מפאת קשיים בהליכה, המפקד פקד עליו לנוח, אבל משה'לה לא ויתר. הוא צעד הלאה, הלך עשרות קילומטרים בחירוק-שיניים והגיע עם כולם ליעד. רק אחר-כך פונה לבית-חולים". עקשותו של משה'לה ונכונותו לעמוד במשימה המוטלת עליו ויהי-מה נודעו ברבים; כשקיבל לידיו את הפיקוד על מחלקת-סיירים הלהיב את חניכיו ודרבן אותם לשיאים חדשים. סוד כוחו היה בירידה לעומק. תמיד חיפש ומצא את האדם. אצילות נפשו ורוחב-לבו נודעו לרבים. את השירות הסדיר עשה משה בסיני. הוא שירת, כאמור, בסיירת-שריון, השתתף במלחמת-ההתשה ובהרבה פעולות ידועות אחרות מעבר לגבול. את שירות החובה שלו סיים כקצין בדרגת סגן. כשהשתחרר, ביקש למצוא לו עבודה, שבה יוכל להגשים את הערכים הנעלים שספג בבית-הוריו. הוא נתקבל איפוא לקורס טכנאי-רנטגן בבית-החולים "איכילוב" בתל-אביב וגמרו בהצלחה רבה. פרופ' שור, ממנהלי בית-החולים, מציין את גדלות נפשו, את מיומנותו ואת מהימנותו. "משה היה אהוב על חבריו ומוריו הרופאים. בתורנויות היינו שקטים ובטוחים שהכל מצוי בידיים נאמנות. ידענו שיש לנו על מי לסמוך". מבטאת זאת היטב גם מרכזת קורס טכנאי-הרנטגן, הגב' ג'ני: "עם הגיע ידיעת-האיוב חשנו שכבה המאור בקבוצה. הוא היה הכוח המלכד, הכוח השלם והחזק בתוכנו. הוא הקרין חום ושלמות מתוכו, את חסרונו חשו גם החולים". משה'לה ראה בעבודתו בבית-החולים ייעוד, אמצעי להגשמת ערכים יקרים הלכה-למעשה. על מסירותו זו מספר אחד ממחנכיו, שאושפז זמן-מה בבית-החולים "מאיר" בכפר-סבא. באותם הימים היה משה'לה נער, אך כבר אז ניכרו בו מידת הרחמים ומידת החסד. "אני זוכר אותו, נער חמד, רכון על מטת-חוליי, ממלמל מלות-חבה, ודורש בשלומי". מוסיף אחד מפקודיו (מתלמידיו של הרב גורן): "משה'לה ז"ל השרה סמכות שקטה, סמכות של ביטחון בצדקת דרכו. אני הכרתיו נכונה בתקופת המילואים השנייה שלנו. ממש חיבבנו זה את זה. חרף היותו חופשי בדעותיו ולמרות כל הבדלי-ההשקפות בינינו חבבתיו. שעות רבות ישבנו בצוותא ושוחחנו על בעיות דת, חברה ומשפחה. נעים היה בחברתו". במסגרת שירות המילואים הועבר לאזור הצפון. חודשים רבים עשה משה'לה באזור הצפון, סייר בגבול הצפוני והתאהב בנופי הגליל. משה ז"ל נפל בעת הפגזה כבדה ביום י"ג בתשרי תשל"ד (9.10.1973), שעה שאבטח תדלוק טנקים בחורשה, שבציר הנפט ברמת-הגולן. משה הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בנתניה. השאיר אחריו אב, אם ואחות. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד היחידה: "משה ז"ל שירת ביחידת-שריון והיה קצין סיור מצטיין, אהוב על חייליו ומפקדיו".
