שונרי, יחיאל
יחיאל, בן רחל וישראל, נולד ביום ח' בניסן תש"ח (17.4.1948) בבית-השיטה, בעיצומה של מלחמת העצמאות. העמק כולו היה אז נתון במערכה ויחיאל נקרא על שם אחי-אמו, שנפל בגשר-הזיו בליל פיצוץ הגשרים. הוא למד בבית-הספר היסודי בבית-השיטה וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון בקיבוץ. יחיאל הנער היה ישר דרך, בעל אישיות מגובשת, סוער ובעל מרץ רב. מרצו הרב ונימוסיו המחוספסים גרמו לא אחת שניהל ויכוחים ממושכים ונוקבים עם מורים וחברים, בהם נהג להגן בחריפות על השקפותיו ודעותיו. הוא הציב לעצמו אתגרים ומשימות ופעל בדבקות ובהתמדה כדי להגשימם. כשהיה נתקל בבעיה היה יורד לעומק הדברים, תוהה על קנקנם עד שהיה מגיע אל הפיתרון הנכון. הוא לא הסתפק בחומר שלמד בבית-הספר והרחיב את תחומי התעניינותו גם לענייני מדיניות, כלכלה וחברה. כנער גיבש לעצמו השקפת עולם וידע להגיב בכל נושא שהועלה בשיחה ובוויכוח. יחיאל הביע את דעותיו בבהירות ובתקיפות, תבע מבני שיחו לקבל את טענותיו ובמרבית המקרים היה מצליח לשכנעם בצדקת דבריו. כשהיה תלמיד בכיתה י"ב נבחר לשמש מזכיר חברת הילדים במשק והיה אחראי לארגון הפעילות החברתית של ילדי הקיבוץ. מטרתו הייתה לשתף את כל הנערים בפעילות וביתר מעורבות בחיי המשק. על צעירים שלא נענו לו אמר דברי ביקורת חריפים: "ישנה השתתפות בפעולות ואפילו גדולה, אך נתגלו בקיעים מבחינה חברתית ולימודית. קבוצה קטנה מחזיקה על גבה את הפעילות ורוב האחרים פסיביים. ישנו חוסר מתח ומשמעת בלימודים". חבריו מעידים עליו כי האמין בדבקות ברעיונות התנועה הציונית והיה חדור אהבה לארץ ולנופיה ולאדמה שעיבד. הוא מצא סיפוק רב בחיי הקיבוץ וטען כי צריך לחנך את בני הנוער בארץ להכיר את דרך החיים בקיבוץ, כדי שרבים מהם ייקלטו בהתיישבות העובדת. הוא ראה כמשימה עיקרית, לו ולצעירי הקיבוץ, לסייע בקליטת גרעיני התיישבות חדשים. יחיאל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1966 והתנדב לחיל הצנחנים. אחרי שהשלים טירונות וקורס צניחה, נשלח לקורס מפקדי כיתות. הוא מונה מפקד כיתה בגדוד צנחנים ובמלחמת ששת הימים לחם בקרבות להבקעת מערכי האויב המבוצרים שבצפון סיני. הוא השתתף בקרבות קשים ומרים, בהם נפלו טובי חבריו לנשק, ויצא מן הקרבות בריא בגופו, אך המום מהפגישה הראשונה עם המוות ועם אבדן ידידים יקרים. במחצית נובמבר 1969 שוחרר יחיאל מהשירות הסדיר והוצב ליחידת מילואים של חיל הצנחנים. אחרי השחרור נשלח לעזור למשק הצעיר – עין-זיוון. יחיאל נמשך אחרי האתגר שבהקמת ישוב חדש, באזור שהיה שומם וחרב. הוא נקשר למקום ועזב את בית-השיטה כדי להצטרף כחבר למשק עין-זיוון. הוא היה שותף לעבודה הקשה והמאומצת, הכרוכה בהקמת ישוב חדש, בפיתוח ענפי המשק ובהקמת תשתית להתיישבות ברמת הגולן. יחיאל נטע את המטע הראשון בעין-זיוון, היה מרכז ענף המטעים ונבחר להיות מרכז המשק והאחראי על הביטחון. הוא מילא בהצלחה את התפקיד הקשה של מרכז המשק, היה נתון לביקורת קשה, אך בזכות עקשותו והתמדתו הצליח לשכנע את זולתו בצדקת דרכו. בראשית שנת 1973 קיבל שנת חופשה מהקיבוץ, כדי לעבוד ולצבור כסף לצורך טיול בחוץ לארץ. הוא עבד בתחילה בביצורים בסיני ואחר כך עבד בתל-אביב. בקיץ 1973 יצא לסיור בארצות אירופה- סיור שהיה מתוכנן ומאורגן בקפדנות, אך נפסק כשפרצה המלחמה. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה יחיאל בלונדון. הוא מיהר לנמל התעופה "היתרו" ולאחר מאבק הצליח למצוא מקום במטוס הראשון שיצא לארץ. מיד עם הגיעו הצטרף ליחידתו שהשתתפה בקרבות הבלימה ברמת הגולן. הוא השתתף בקרב לטיהור קונייטרה והיה זה קרב שבו נלחם על ביתו, עין-זיוון. אחרי-כן הוחשה יחידתו לסיני וצורפה לאוגדת האלוף שרון, כדי להשתתף בצליחת התעלה. ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973), השתתפה יחידתו בקרב הפריצה של מתחם האויב בצומת "לכסיקון-טרטור", שבאזור "החווה הסינית". בקרב זה, שהכריע את גורל הצליחה, נפגע יחיאל ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בבית-השיטה. השאיר אחריו הורים, אח ושתי אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת סמל. בני משפחתו וחבריו הוציאו לאור חוברת לזכרו ובה מדברי מורים וחברים למשק, ללימודים ולשירות הצבאי על דמותו; חבריו בקיבוץ עין-זיוון קראו על-שמו את חלקת המטע שהקים ופיתח.
