שומרוני, ניר

בן בכור לעליזה ואמיר. נולד ביום כ"א באדר תשמ"ב (16.3.1982) בקיבוץ ראש הנקרה. נכד ראשון לאביבה ועמוס, אח בוגר לאוהד, מאיה וערן. ניר למד בבית-הספר היסודי בראש הנקרה ובבית-הספר התיכון האזורי "סולם צור" במגמה ריאלית. ניר אהב פיסיקה ומחשבים והצטיין גם בלימודי הספרות והמקרא. הוא הדריך בתנועת "הנוער העובד והלומד" בקן ראש הנקרה והיה חניך ב"קבוצת בחירה", שבמסגרתה יצא במשלחת נוער לברלין כתלמיד כיתה י' ושמר על קשר עם הנוער הגרמני ומדריכיו כל ימיו. עלם חמודות ותפארת היצירה שהגביה עוף בחייו אך לבבו לא גבה. שילוב נדיר של חכמה, רגישות, נדיבות וטוב לב. ניר אהב ספרות יפה, קרא ספרות אנגלית במקור. אהב מוזיקה מיוחדת, ניגן בגיטרה ונחשב סמכות מוזיקלית בעיני חבריו. נגע באנשים, ילדים צעירים, מבוגרים ובני גילו בעומקים אמיתיים. אהב ספרי ילדים עד יומו האחרון ודיקלם בעל-פה את "הנסיך הקטן", "פו הדב" ו"עליקמא". לניר היה אוסף של מאות דיסקים (ביניהם כל שירי להקת "נירוונה") והוא אסף גם אבנים מהארץ ומכל העולם. לפני גיוסו שירת בשנת שירות בכפר-הנוער לגמילה מסמים "מלכישוע". ניר אהב לטייל בשבילי הארץ ובאתרי העולם וסייר בעולם גם לבדו. בינואר 2002 התגייס ניר לצה"ל, לחיל-האוויר וסיים בהצלחה קורס טיס, שבסיומו הוצב בטייסת ה"פילים", טייסת מטוסי "הרקולס", כמכונן בצוות האוויר. כבר כחניך בקורס טיס נבחר לייצג את ישראל במשלחת קדטים לגרמניה. ביום ח' בשבט תשס"ד (30.1.2004), בעת שטייל עם חברתו, נפל ניר אל מותו באחד ממסלולי ההליכה, השביל השחור של רשות הטבע והגנים למרגלות מערת קשת בגליל המערבי. ניר, טייס בחיל-האוויר, שאהב גבהים, מצא את מותו בנפילה אל התהום. סגן ניר שומרוני הובא למנוחות בבית-העלמין בקיבוץ ראש הנקרה והוא בן עשרים- ושתיים. הותיר אחריו הורים, שני אחים ואחות. בחדר המורשת בבסיסו, בטייסת הוכנה מצגת לזיכרו. חצי שנה מיום נפילתו של ניר הכינו לזיכרו חבריו לכיתה ערב נגינה המונצח בקלטת. לזכרו של ניר הוקם בפארק אדמית, הסמוך למקום שבו מצא את מותו, "מצפור האורן", שנחנך ב-30.1.2005, יום השנה לנפילתו. גילה שילה, המחנכת של ניר בתיכון, כותבת: "זה כל כך כואב שאין בכוחן של מלים לבטא את הכאב. אין ביכולתן של המלים לתאר את מי שהיית בגיל הנעורים, שהוא גיל כל כך אגוצנטרי, היתה לך היכולת הנדירה לראות את הזולת, היית נער שופע חום ויכולת ליצור קשרים משמעותיים גם עם מבוגרים ממך וגם עם בני גילך, היה בך שילוב של כישורים מדהימים וצניעות אמיתית. "ואי-אפשר היה שלא לראות את חוכמת הלב והשכל שלך. היית מה שנקרא 'איש הרנסאנס'. תחומי העניין והאהבה שלך היו מגוונים, ממוזיקה – "נירוונה" – ונגינה בגיטרה ועד פיסיקה וספרות באנגלית ובעברית. בנדיבות חילקת את נכסיך שעד היום מתגלגלים בבית-הספר ומשמשים את הדורות הבאים. ולא עשית עניין מעצמך ומהצלחותיך. היית יקר כל כך." פיל ברנע, מורה של ניר מהתיכון, הספידו על קברו בתום השבעה: "חכם, פיקח, חתיך, טוב לב, מלא חיים, סקרן, מוזיקאי, ומעל הכל – בן אדם וחבר טוב, הן רק חלק מהמלים שאפשר להשתמש בהן כדי לתאר אותך, ניר. אילו הייתי אומר את המלים האלו בפניך, היית מסמיק ואומר לי להירגע. אבל מה לעשות, כך אתה וכך תמיד אזכור אותך. חבל רק, שבמעמד כה עצוב וקורע לב אני אומר לך כיצד אני חש כלפיך. פגשתי אותך לראשונה בסולם צור, נער צעיר שהגיע לערב הורים, מורים ותלמידים והוא יחף. מנהל בית-הספר דאז, צביקה זמורה, ביקש ממני להעיר לך בשקט שבבית-ספרנו לא הולכים יחפים. תגובתך היתה כה אופיינית לך – פעילות ערב היא מחוץ לשעות הלימוד, לכן מותר לך להיות יחף. תשובתך קנתה אותי ומאותו רגע התפתח קשר של חברות בין אנגלי זקן וצבר צעיר, שנולדו באותו יום בהפרש של 30 שנה. הימים בחטיבת-הביניים והתלהבותך ממחשבי ה"מקינטוש" שקיבלה הכיתה היו עבורי חוויה מיוחדת ואני בטוח שגם עבורך. היית חבר בחבורה של 'פריקי מחשב', שחלק גדול מהם נמצאים כאן היום. הייתם באים יום-יום לחדר המחשב, לעבוד, להתאמן בגיטרה, לדבר על מכוניות, מחשבים, מוזיקה ובעיקר להשמיץ את "מייקרוסופט" וביל גייטס. היית מביא תקליטורי מוזיקה של להקות שונות ומנסה לחנך את 'הזקן' לגבי מה היא מוזיקה טובה. תמיד היית עליז עם חיוך יותר רחב מהפנים שלך. היית פיקח ואינטליגנטי עם חוש הומור חד ותמיד ידעת לשאול את השאלות הקשות שעל-מנת למצוא את התשובות, הייתי צריך לעבוד קשה. גם כאשר סיימת את לימודיך בסולם צור, הקשר נשמר. היית מתקשר עם שאלות לגבי מחשבי "מקינטוש", היינו נפגשים בבית העמק כאשר הגעת לבקר חברים. תמיד מצאנו את הזמן להחליף כמה מלים. כאשר התגייסת והלכת לקורס טיס, הייתי מוטרד שמא המסגרת הצבאית תשנה לא מעט את האופי המיוחד שלך, אבל לכל אורך השירות נשארת ניר – חייכן, אדם איכפתי, חושב, ידיד ופשוט 'בן אדם' – כך יעידו חבריך הרבים הנמצאים איתך כאן היום. הפעם האחרונה שנפגשנו היתה בבית-הספר לפני מספר שבועות. היית לבוש מדי טייס עם כובע הקצינים על ראשך. צחקתי עליך ואמרתי לך כמה מצחיק אתה נראה עם 'הצלחת' על הראש. צחקנו יחד ונפרדנו. אילו ידעתי אז מה שאני יודע היום… יש נטייה כאשר מאבדים חבר, לשבח אותו ואולי להפוך אותו למשהו שהוא לא בדיוק היה. אבל, עבורי, עבור החברים הרבים שלך ובמיוחד עבור המשפחה שלך, אין מספיק מלים בעולם לתאר איזה בן-אדם היית. ניר חברי, אני מלא חרטה על כך שמעולם לא אמרתי לך כמה אתה מיוחד, כמה תרמת לי ולכל הסובבים אותך. כמה אתה היית מיוחד וחשוב לי. לא תיארתי לעצמי שאני אעמוד במקום הזה ואצטרך להגיד את המלים האלו וכואב לי מאוד. נפער בליבנו חור שחור שלעולם לא ייסתם. החיוך שלך, האנושיות שלך תלווה אותנו לכל מקום. עולמנו הוא מקום חשוך יותר, ריק יותר בלעדיך. ואנחנו כבר מתגעגעים אליך." לאון גרשוביץ, חבר של ניר, כותב: "ניר, ככה הלכת פתאום בלי לומר שלום. כמה שזה לא אופייני לך, אתה שתמיד היית נאמן לחברים… היית איש שכולו מעלות, כמעט ללא חסרונות, היית ללא ספק טייס מעולה, מהמעולים שהיו בצה"ל והיה צפוי לך עתיד מזהיר… היית איש מעשה רב פעלים ואי-אפשר היה להישאר אדיש במחיצתך. הדבקת את הסובבים אותך בתכונותיך הברוכות, באיכפתיות שבך, בשאיפה למצוינות שבך, בערכי הרעות הפשוטים שבך! היה בך שילוב של תכונות היסוד שאיתן חייב אדם לנוע קדימה: אהבה, יושר ועוז. היתה בך אהבה אמיתית לחברים, למה שאתה עושה, לארץ שלנו ולאדם בכלל! כך אני זוכר אותך – תמיד נכון לעזור לאחר במצוקה. תמיד להתייצב לימינו בכל מצב בו היית נדרש. בחיוך ושמחת אמת בכל פגישה מקרית, בלחיצת יד וטפיחה על השכם. לעיתים רחוקות אפילו בחיבוק אמיץ, בשיחת רעים פשוטה ללא מחיצות, באיכפתיות לסבלו של חבר ונכונות להושיט יד ולסייע בעת מצוקה. כמו שכתב המשורר: 'איש רעים להתרועע'. ניר, היית נאמן ארץ-ישראל! אולי לא במושגים של אלה המנכסים לעצמם בלעדית נאמנות לארץ-ישראל… אלא שאהבת את הארץ אהבת נפש עזה, את הנופים, את המורשת שלה ואת נופה האנושי הרבגוני וכך אהבת לטייל בכל מקום בארץ וכך גם מצאת את מותך בעודך מטייל ותר את אדמת המולדת, ומחר רגבי המולדת יכסו עליך… בשבילי היית כאח – אין זה סוד בשבילך. בשבילי היית ההתגלמות של הצבר האמיתי, גם זה אינו סוד. היית גם מופת וגם אבן בוחן עבורי וכך ראיתי אותך תמיד, דוגמה ומופת ולעתים גם מצפן ומצפון. הייתי ממש גאה בחברות האמיצה בינינו (גם היום…) שהיתה מעל כל חילוקי הדיעות בינינו (והיו לא מעט כאלה). היית בעיני ההתגלמות של ארץ-ישראל היפה. ידעת לעמוד על האמת ללא מורא ואם בשם האמת היה צריך לצאת (בצורה מכובדת ומכבדת, כדרכך) נגד חבריך, עשית זאת בלי לחשוב פעמיים. היה בך סוג של מנהיגות טבעית. זאת אומרת, מעולם לא ראית את עצמך כראוי להוביל ולהנהיג אבל הרבה אנשים, ודאי אני, היו מוכנים ללכת איתך ואחריך באש ובמים ולאן שצריך. סמכנו עליך בעיניים עצומות. "מוזר הדבר, אבל זכורני שלאחר מותו של סבי-מורי ז"ל דיברנו על מוות ושכול והזכרתי שלא אהבתי איך שהספידו את סבי. אמרתי אז, ואנו בש"ש, אני במכינה הקדם-צבאית ע"ש רבין ואתה במלכישוע, שאם איהרג בצבא ארצה שאתה תספיד אותי ואילו עכשיו הכל להיפך…. לרגע לא עוזבת אותי המחשבה על הטיפשות שבמותך, ככה, אפילו לא בתאונת אימונים, שלא לדבר שלא לנוכח פני האויב… חוסר צדק כל כך משווע… ושוב עוברת בי המחשבה כי הולכים דווקא הטובים ביותר ואילו אנו נשארים כאן לבכות וללמוד… מורשת עצומה השארת מאחוריך, אחי היקר, ולפחות אותי היא מחייבת! דמעות חונקות את גרוני ועולות בעיני! רכס סולם-צור והים והשקיעה יוצרים את הנוף היפה ביותר בעולם עכשיו, אבל עוד מספר דקות יהיה חושך… ארץ-ישראל אומרת שיר הספד הלילה, היא קוראת לך, ניר, ואתה אינך שומע, ואתה אינך רואה, ואתה אינך עימנו עוד, רק לב בוכה הותרת אחריך, בוכה ומבקש: אייכה, ניר, אייכה? 'לנצח אחי, אזכור אותך תמיד, וניפגש בסוף אתה יודע. ויש לי חברים, אבל גם הם כבים, אל מול אורך המשגע!!!'." מירי שמי כותב: "למה? אני לא מבין, ובכל זאת שואל: למה? דברים שלא נאמרו בהספד על ניר, מגודל הכאב. ניר, בוגר קורס טיס הוא קודם כל אדם בריא. כדי להתקבל לקורס טיס לא מספיק להיות א'-ב', צריך להיות א'-א'. חלק מאלה שמתקבלים לקורס הארוך הזה נושרים בדרך, ואלה שמסיימים צריכים להיות א'-א'-א'. אלה שמסיימים את קורס הטיס מצוותים להובלה, מסוקים, נווטים ורק חלק קטן ללוחמה ומפקידים בידיהם מטוסים ששווים מיליונים. ואלה צריכים להיות א'-א'-א'-א'. ניר, בריא בגופו ובנפשו ובעל כישורים מיוחדים וקואורדינציה מושלמת, אחרת לא היה מגיע לאן שהגיע. לניר היה 'חיסרון מיוחד': הוא אהב לטייל גם על האדמה, מה שקוראים בסביבותינו 'מיטיב לכת'. בזמנו הפנוי אהב לטייל בארץ. בשבוע שעבר החליט לצאת עם חברתו למערת קשת, פנינת הגליל המערבי. מכל מקום רואים אותה וממנה משקיפים לכל מקום בגליל המערבי. הדרך לשם קלה ובטוחה. אפשר להגיע ממזרח, בדרך קצרה, חמש דקות ממגרש החניה, ושלוש דקות למטיבי לכת. אפשר להגיע ממערב, בשביל מסומן ונוח על שלוחה מאורכת בין נחל נמר לנחל בצת. זה לוקח חצי שעה ולמטיבי לכת 20 דקות. דרך זו מתאימה לילדים מגיל שלוש עד קשישים בני שמונים, בעזרת מקל הליכה. אז מה אני לא מבין? מה קרה לבחור בריא, מיטיב לכת, במזג אוויר מושלם, בדרך לא מסוכנת וקצרה, שגורם לו ליפול לתהום שממנה לא שב. מכה, סחרחורת, איבוד שיווי משקל, מעשה שטות רגעי, לא קונה. אבל, העובדה היא שזה קרה, ניר איננו. "האם גורל? אם האלוהים היה בן אנוש הייתי מתחשבן איתו, אבל, הוא אלוהים. למה???" חומי, שכן ואבי חברו של ניר, כותב להורים: "רחוק מאוד השיגה אותי בשורת איוב הנוראה מכל, ואני יושב ובוכה, מתקשה להאמין לידיעה על מותו של ניר, הבן היקר והאהוב כל כך. אני יודע, אין מלים בעולם שיכולות לנחם ולהפחית את ממדי האסון הנורא. כל מלה תחוויר מול המציאות האיומה, על חיים מופלאים אשר נקטעו באיבם, ועל חוסר צדק משווע בעולם האכזר. ובכל זאת, הצליח ניר בכישוריו הרבים להספיק כל כך הרבה: לצבור ידע עצום, להכיר חברים רבים מכל קצוות תבל ולהתנסות באינספור חוויות. ניר היה משכמו ומעלה בכל מקום ואנחנו, כשכנים קרובים וכהוריו של שקד, יכולנו להבחין בכך בנקל. אנקדוטה קטנה שזכורה לי במיוחד: ביום ההולדת השביעי של שקד התארחה הכיתה בביתנו ואני ערכתי להם חידון בנושאים שונים: יצירות, ערי בירה, אישים ועוד. ניר, בידיעותיו העצומות, בלט לאין שיעור לעומת חבריו. למחרת היום, כשסיפרתי לך על כך בהתפעלות, חייכת בעליזות, אך לא הופתעת כלל, כי ידעת בליבך שצומח לכם ילד נבון וסקרן שנועד לגדולות. אמת, אין בכל המלים היפות להמתיק כהוא- זה את אובדנו של ניר, ובכל אופן, הידיעה שניר צמח במשפחה מופלאה, אשר העניקה לו אהבה אין-קץ, הידיעה שניר היה מאושר בחייו וידע לנצל כל רגע עד תום, הידיעה שניר הותיר אחריו אוהבים כה רבים והטביע את חותמו במקומות שונים, כל דברי אמת אלה, יש בהם כדי לחזק אתכם בימים הנוראים האלה."