שוחט, ערן (עזרא)

בנם של אפרת וששון. נולד באריאל ביום ז' בטבת תשמ"ח (27.12.1987), בן בכור ונכד ראשון במשפחה. אחריו נולדו שני אחיו – אביב וניב. "ערן היה תינוק זריז מאוד", מספרים הוריו, "תמיד הקדים את כל התינוקות בגילו בזחילה, בישיבה ובהליכה. כילד היה שובב גדול מלא חן, פעיל ותוסס. כבר בגן הילדים היה תמיד פעיל ומוביל, במשחקים ובמסיבות". ערן למד בבית הספר היסודי "נחשונים" בעיר מגוריו אריאל והמשיך לחטיבת הביניים ותיכון "מקיף אריאל". כמו בבית, גם בבית הספר היה המוביל והמארגן, ותמיד מוקף בחברים. הם אהבו להתכנס ב"זולה" שלו שמתחת לבית ההורים, שם ישבו שעות כשהם מאזינים למוזיקה, שרים ונהנים. בשנת תשנ"ז 1996 בהיותו בן 9 הוענקה לערן בבית ספרו "נחשונים", בהמלצת המחנכת וסגל ההוראה תעודת הערכה ע"י מנהלת בית הספר על תרומתו לחברה ועל הדוגמה האישית שהיווה לחבריו, כפי שנאמר בתעודה: "על הזמן שהקדיש / על השעות שתרם / על שחשב והרגיש / על שנתן בלב תם". מגיל צעיר ערן אהב כדורגל, אהד את קבוצת "מכבי תל אביב" והעריץ את שחקנה אבי נמני, ערן הקפיד להגיע לכל המשחקים, בהם עודד את קבוצתו ללא הפסק. מילדות אפיין את ערן הרצון להיות עצמאית כלכלית, ולא להעמיס על הוריו, ולצורך זה עבד בעבודות מזדמנות שונות: מכר פחיות משקה באירועים המוניים כמו יום העצמאות או אירועי קיץ בעיר; בחופשה מלימודים עבד בקרטינג בקניון בפתח תקווה; ובחופשה אחרת עבד בחברת "ארכיברים" – העוסקת בארכיב, תיוק ושירותי גניזה בישוב ברקן. הודות לכך הגשים חלום שלו – לפני הגיוס לצה"ל יצא עם חברים לטיול בחו"ל, ממנו שב עמוס בחוויות נפלאות. בשנות התבגרותו הייתה לערן אהבה גדולה – הילה, גם היא מאריאל. הם היו יחד כשבע שנים מאושרות והילה, שנהגה לקרוא לו "נסיך שלי", כתבה באחד משיריה: "אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו / אני חושבת שהוא עשה מזה עניין / כי הוא אמר למלאכים שבשמים / שייצרו קשת בענן // … / אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו / גם הוא יודע שזוג כמונו אין / אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו / סוף סוף הוא הצליח להגשים את מה שהתכוון". ב-17.10.2006 התגייס ערן לצה"ל. הוא שאף לשירות קרבי אך היה לו פרופיל גבוה, לבקשת אמו שינה כיוון, אחרי הטירונות עבר קורס טכנאי מערכות בקרה בבית הספר של חיל האוויר בחיפה ואז הוצב ביחידת מכ"מ בחיל האוויר, בבסיס ליד ירושלים. ביחידה התגלה כחייל אחראי מאוד, מקצוען שביצע את תפקידו בהצלחה רבה. עם הזמן קודם לתפקיד אחראי משמרת בדרגת סמל. בהספדו סיפר מפקד היחידה: "כאחראי משמרת פיקד ערן על צוות טכנאים במחלקת תחנת כוח ביחידה. יחידה זו היא יחידה מבצעית הפועלת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ולה תפקיד מרכזי בהפעלה ובשליטה בכוח האווירי, בביצוע משימות הליבה של חיל האוויר בכלל ובהגנה על שמי המדינה בפרט. את כל תפקידיו ביצע ערן במקצועיות ובאחריות רבה תוך שימת דגש לכל פרט, קטן כגדול. ערן דאג לכל חיילת וחייל כאילו היה אביהם – נאמן, תומך, בעל ראייה כוללת ונכון לסייע תמיד, והכול תוך שמירה על רוח חברית ואווירה טובה. ערן היווה דוגמה ומופת בפן המקצועי והפיקודי, ביחסו הבוגר לשירות בצבא ולדרישות הגבוהות. בד בבד התבלט בחוש ההומור הייחודי ובאופטימיות שקרנה ממנו. ערן נהג לעודד את חבריו בשיחות פנים אל פנים או בטלפון והשפיע עליהם משמחת החיים שאפיינה אותו. בכך נגע ערן בלב כולנו, ברגישות ובאהבה". בצבא פגש ערן את שירן והתפתח ביניהם סיפור אהבה מיוחד. שירן השתחררה לפניו ונסעה לחו"ל לערן הייתה נפש פיוטית ואת רגשותיו כלפי חברותיו הוא העלה בשירים שכתב.הוא כתב לה באחד משיריו: "כמה קשה לי בלעדייך, כל כך רוצה לראות את פנייך / להרגיש את שפתייך ולהביט אל תוך עינייך / בואי אלי חזרי אל זרועותי, אתן לך את לבי ואת כל אהבתי // … מחכה ליום שבו תחזרי ומקווה שעוד תהיי שלי / אם רק תביטי אל תוך עיני ותראי את דמעותי / תביני שאיני יכול, איני יכול לנשום בלעדייך …" בשיר אהבה נוסף כתב ערן: "מביט אני אלייך ומסתכל ישר לתוך עינייך / רואה את יופייך, מרגיש את אהבתך ורוצה אלייך / בואי נדבר, תני לי לאהוב אותך ולפנק אותך מכל הלב // אני רוצה לתת לך אהבה ולהרגיש אותך קרוב כי את הכול בעולמי / לבי שלך ואת שלי, את אהובתי …" "נקודה משמעותית ביותר בחייו של ערן היו החברים", מספרים ההורים, "לערן היו המון חברים וחברות, והוא נתן לכל אחד ואחת את ההרגשה שהוא-הוא המיוחד. כאשר היה חוזר לשישי שבת מהצבא הוא הצליח להכיל מה שאדם אחר מספיק בקושי בשבוע שלם: לצאת לבלות, לשבת ב'זולה', לנסוע לים ולמסעדות ועוד ועוד. רק בימי ה'שבעה' החלה המשפחה להבין מה רבים היו האנשים שהכירו אותו והיו בחברתו, ואת מספרם הרב של החברים שערן יחסר להם. נראה כי ערן רצה להספיק לנגוס מן העולם ומהר, כאילו ידע ששעון החול שהוקצב לו עומד להסתיים בטרם עת". רן, חבר מאריאל, סיפר: "… לא אשכח איך תמיד כשהיית רואה אותי היית נותן צעקה, ואת החיבוק האוהב שלך ואת כל הצחוקים של החברה והשטויות שהיינו עושים … אחד ומיוחד אתה, לא נפגשתי בחיים שלי עם אנשים כמוך. תמיד פה בשביל כולם, אף פעם לא אומר 'אין לי כוח'. כשחבר צריך – תמיד אתה שם, לעזור, להיות, לשבת. כל כך אוהב אותך אח שלי, אין לך מושג כמה …" אורי, חבר של ערן, כתב במכתב פרידה: "… אני שמח אחי, שמח שנפל בחלקי העונג והכבוד להיות חבר שלך. שמח שלמדתי ממך איך להיות בן אדם זורם, מחויך, תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה, לתת ללא גבולות בלי להתחשבן … הכול ממך אחי. שמח שיצא לי לבלות איתך במועדון את הלילה האחרון שלך … זכיתי ליהנות ממך עד תום …" ביום כ' בשבט תשס"ט (14.2.2009) נפל ערן בעת שירותו, בתאונת דרכים בסמוך למעלה לבונה ליד שילה, אחרי בילוי מקסים בערב שבת. ברכב היו איתו שלושה חברי ילדות מאריאל – רן אוסטרי ולידיה חסון שנהרגו, וחבר נוסף יובל שנפצע וסיפר את נסיבות התאונה הקשה. ערן היה בן עשרים ואחת בנפלו. הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בסגולה, פתח תקווה. הותיר הורים ושני אחים. אחרי נפילתו הועלה ערן לדרגת סמל ראשון. על מצבתו נכתב: "ערן יקירנו אהובנו, בננו אחינו נכדנו, לעד תישאר חרות בלבנו". המשפחה הקימה אתר זיכרון לערן במסגרת אתר "עד עולם", בכתובת: http://erans87.ad-olam.co.il/. באתר דברים ושירים לזכרו, אלבום תמונות ואפשרות לכתיבת זיכרונות ולהדלקת נרות זיכרון. בספר זיכרון שהוציאה המשפחה כונסו דברים שכתבו בני משפחה, דברי הספד שנישאו, זיכרונות רבים של חברים מאריאל מקום מגוריו ומהשירות הצבאי ולצידם שפע תמונות מתחנות חייו של ערן. בספר גם שירים שערן כתב ומכתבי אהבה שקיבל מחברותיו. על כריכת הספר, לצד תמונתו של ערן, נכתב: "העולם כמו ספר גדול נפתח / הכול בו כתוב ונפלא כל כך / וכשפותחים איזה ספר מן הסתם / מוצאים בו פתאום את כל העולם / וזהו העולם שלך, ערן". כתבו הוריו של ערן: "הארת את חיינו. גידלנו אותך באהבה, היה פשוט כל כך לאהוב אותך מכל הלב ואנו יודעים שהיה לך טוב, שחייך הקצרים היו טובים. אנחנו מקווים שהיינו אבא ואימא טובים. ידעת להודות ולהחזיר אהבה. ערן אנחנו מתגעגעים לריח גופך, לעיניך החייכניות, לשיערך הקוצני, מתגעגעים לנוכחות שלך, לחיות המתפרצת שלך. ילד ענק ומקסים מלאך משמים, ילד פרח נשמה לתפארת. ילד אהוב שלנו, אנו נמשיך תמיד לחיות איתך". אפרת, אמו של ערן: "הימים עוברים הלילות קשים, שבועות וחודשים חולפים והגעגועים כבדים. חייבים להיות חזקים, אבל איך אפשר? … כל דפיקה בדלת או צלצול פעמון אותנו מקפיצים, הנה ערן הגיע … כן חיינו היו מלאים בצחוק. בחוש ההומור המופלא שלך ידעת תמיד לומר את המילה הנכונה במקום הנכון. שיחקת עם החברים והאחים שלך במשחקים כמו שש בש, טאקי, רמי, קלפים ולרוב היית מנצח. רק במשחק החיים הפסדת והפסדנו אנו כולנו. אולי כל זה הוא חלום בלהות? אולי רק נסעת למזרח הרחוק? אך הדמעות הניגרות על הפנים אותנו למציאות מחזירות". כתב האח אביב: "קשה לי לדבר עליך בזמן עבר. הלב מסרב להאמין והמוח לא יכול לקלוט. הכאב לא עובר עם הזמן … תמיד דאגת לי, אמרת 'אני אארגן לך מסיבת גיוס', כך הבטחת וגם קיימת. אני יודע שאתה רואה אותי מלמעלה וגאה בי. קיבלתי תעודת מצטיין בקורס, ואני בטוח שהייתה לך יד בדבר. ערן אחי, אני יודע שאתה מלווה אותנו לכל מקום. אני מבטיח לשמור על המשפחה שלנו כמו שאתה היית שומר. עליך אולי נגזר למות, אבל אנחנו קיבלנו את גזר הדין של הכאב, האובדן והגעגועים הצורבים". ניב, האח הקטן: "ערן אחי הגדול, היית עמוד התווך של המשפחה … מוזר לי מאוד שאתה לא כאן. נדמה לי שעוד רגע תיכנס ותגיד 'חבר'ה מה אתם פה עם פרצוף תשעה באב?' ותגיד את זה עם החיוך הגדול והאמרות המצחיקות שלך … ערן, לא הספקת לעשות כל מה שתכננת. אחי, אני מבטיח להמשיך בשבילך את מה שלא הספקת. תמיד אזכור אותך בלבי. אחי ערן, אתה חסר לי". מרים, סבתא של ערן: "היום בו נולדת היה היום המאושר בחיינו, כל כך התרגשנו סבא אליהו ואני, גאים בבתנו שילדה את נכדנו הראשון. וכך עם שנים מאושרות גדלת והפכת לגבר יפה תואר … את השנים שהיית איתנו אנצור בלבי לעד, ואני מודה לך שבחרת בנו להיות לך סבא וסבתא. מתגעגעת אליך נכדי היקר, שולחת אליך בכל יום אלף נשיקות …" ששון, אביו של ערן, כתב למעלה מעשרה שירים לזכר בנו. חלקם הולחנו וניתן לשמוע אותו מבצע אותם באתר האינטרנט יוטיוב. בין השירים: "גן השלושה"; "יתגדל ויתקדש"; "אל תעזבני"; "שמע ישראל אני אומר"; "החיים ממשיכים"; "כאב של חבר ואח"; "אין כמו כאב של אם"; "אם יש גן עדן". בשיר "יתגדל ויתקדש" כתב: "אני קורא לך אבל אתה אינך / חדרך נשאר, דומם ושומם / אני קורא ואתה חסר, הלב כואב ומתייסר / את קברך אני מבקר, והעצב מתגבר // יתגדל ויתקדש, כך אקרא לעילוי נשמתך / את שמך ערן לעולם אזכור, כי אין מזור / את זכרך בכל עת נעלה, כי נעלה אתה מכולנו / אוהבים ולא שוכחים, המשפחה והחברים …" בשיר "אין כמו כאב של אם" כתב האב: "… נסתרות הן דרכי האלוהים, כך אומרים לך האוהבים באמת ובתמים / בזעקות של כאב את שואלת את אלוהים, למה לקחת את בני / מושכת את החיים בצליעה ומקווה אולי זה לא קרה, אך המציאות קרה וקשה / את חייבת להיות חזקה, את המשפחה את מחזיקה // לכאב של אם אין מרפא, הכאב הוא גדול, גם הזמן לא יעזור / קומי צאי מתוך האפלה והוא יחמול עלייך חמלה, כך מבקשת הנשמה". כתבה הדס, חברה: "… נתנו לך חלקה יפה, פינתית / לא כל כך קרה, לא כל כך חמה / כמובן שאין שום הרגשה ביתית / אתה הלכת ואין לי נחמה // השמש חודרת את ענפי הדקל / להאיר לך את היום / הלכת לנוח עטוף דגל / והכול נראה פחות חשוב פתאום // הבית החדש שלך מלא פרחים / יפים, צבעוניים, מלאי חיים ויותר / יש כאן כל מה שאנחנו צריכים / ורק אתה זה מה שחסר". בעמוד האחרון של הספר, שאת עמודיו מעטרות אזהרות נגד נהיגה לא בטוחה, כתבו בני המשפחה: "אנשים יקרים, אנו מבקשים מעומק לבנו הכואב והפצוע, אנא מכם ולמענכם. לפני שתנהגו לאחר שתשתו אלכוהול, לפני שתאיצו מעל מאה קמ"ש, ולפני שתעשו כל דבר בחיים שלכם – קחו לכם כמה שניות למחשבה, תיזכרו בחברים שלכם ובחוסר הענק שיש לנו בחיים, ודעו שמוטב לאבד רגע בחיים, ולא את החיים ברגע ארור אחד".