שוורץ, מרדכי

בן לאה ויעקב. נולד בשנת תרע"ד (1914) בעיירה קומרני שבצ'כוסלובקיה, למשפחת חקלאים מרובת-ילדים, מושרשת בעיירה מדורי-דורות ומוכרת על סביבותיה. בביתו קיבל חינוך מסורתי וציוני. למד לימודי קודש, תחילה בברטיסלאבה ואחרי-כן בשירני וכשסיים את לימודיו חזר לעיירתו כדי לסייע לאביו במשק המשפחתי. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל למרות התנגדות הוריו. בארץ הצטרף להפועל המזרחי. תחילה התגורר בכפר-יונה אחרי כן עבר לגור בבני-ברק ושם עבד במשק הפועלות של הפועל המזרחי. מאוחר יותר נרשם כחבר בהסתדרות העובדים הכללית ובשנת 1935 הצטרף לשורות ה"הגנה". כעדות מפקדו באותו זמן היה "בחור אמיץ בעל לב חם". אחרי שפרצו מאורעות תרצ"ו נענה לקריאת המוסדות הלאומיים להתגייס לשירות במשטרת המאנדאט והיה מראשוני המתגייסים לאחר שקיבל אישור ממפקדו ב"הגנה". תחילה שירת בחיפה ובקיץ 1937 נשלח יחד עם שוטר ערבי לשמור על בית הנופש של הנציב העליון בעתלית. באותו זמן אושרה לו מטעם הקרן הקיימת לישראל חלקת קרקע ליד חדרה ועליה עמד לבנות בית. הוא גם עמד להתחתן אבל לא זכה להגשים תכניותיו אלה. על פי רשימות שנמצאו אצלו לאחר זמן ושיחות שקיים היה השוטר הערבי, חברו לאוהל באתר השמירה, "לאומי פנאטי", הקניט אותו בדברים והביע שמחתו על מקרי רצח יהודים בידי ערבים. ביום 2.9.1937 יצא למושבה עתלית כדי להחליף שם ספרים. באותו יום הגיעה אליו ידיעה על רצח שני חבריו בהכשרה החלוצית בברטיסלאבה. נוספה על כך הידיעה על רצח שני יהודים ליד כרכור ב29.8.1937 ויהודי אחד ליד ירושלים למחרת היום. ידיעות אלה השפיעו קשה על רוחו של מרדכי. וכשחזר לאוהל ירה בשוטר הערבי בשעת שנתו והרגו. כעבור שלושה ימים נאסר ואחר כך הועמד למשפט לפני בית הדין לפשעים חמורים. המוסדות הלאומיים העמידו לו סניגור, ועם הפרקליט מצד המשפחה נקטו בקו הגנה שעל פיו לא ירה הנאשם בשוטר הערבי ואולם השופט האנגלי לא קיבל את טיעוניהם ופסק לשוורץ עונש-מוות שאושר אחר כך גם על ידי בית הדין לערעורים. לאחר אישור גזר הדין פעלו מוסדות ציבור ואישיים למען מתן חנינה: בלונדון נפגשו שני אחיו של מרדכי ורבה הראשי של וינה עם שר המושבות הבריטי, נציגי המשפחה גם נפגשו בעניין זה עם המדינאי הצ'כי ששימש אז בתפקיד חשוב בצלב האדום הבינלאומי. בארץ פנה משה שרת מן הסוכנות היהודית לנציב העליון בבקשת חנינה ואולם כל הפניות היו לשווא וביום י"ט באב תרצ"ח (16.8.1938), הוצא מרדכי להורג בכלא עכו, כשקריאת "שמע ישראל" על שפתיו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין שבחוף הכרמל בחיפה. לפני מותו כתב בין השאר: "האמינו לי, אינני מצטער על מה שהיה. אלוהי ישראל, בוחן לבבות, יודע עד כמה צריך היה הערבי הזה להיהרג. הוא קפץ משמחה כשסיפר על ההרוגים בכרכור, התפאר שיהרוג את כל הילדים והנשים בתל-אביב לא יכולתי לשמוע את דבריו ונקמתי בשביל אחי שנהרגו אותו יום. כך היה עושה כל יהודי שהיה שומע התעללות זאת מפי ערבי"