שוולב, מנחם-יהודה (מנדו)

בן שושנה ואליעזר, נולד ביום ז' באדר א' תרפ"ד (12.2.1924) בעיר אורדיה-מרה (גרוס-וארדין) – עיר בגבול רומניה והונגריה, שהיתה בשעתה מרכז לרבבות יהודים. אביו, שהיה סוחר אמיד, איפשר לו לקבל חינוך מסורתי וכללי בבית-הספר היסודי ובפרה-גימנסיה של הקהילה היהודית החרדית ואחר-כך הכניסו לעבודה בבית- מסחרו. הנער אהב מוסיקה וטבע, שאף לחיי חופש, והקדיש את כל זמנו לטיולים ולקונצרטים. היה קשור למסורת היהודית בלב ונפש וידע בעל-פה שירים עבריים ואידיים רבים. בראשית מלחמת-העולם השנייה הוחזרה העיר להונגריה וכשההונגרים התחברו עם הנאצים נכלא בגיטו ואחר-כך נשלח עם משפחתו למחנות-ריכוז. הוא ברח עם אחותו וגיסתו לשטח הרומני. בשנת 1945, אחרי השחרור, חזר לעירו, אך שוב לא יכול להתערות בקרב רוצחי הוריו. כשנודע לו כי אחת מאחיותיו נותרה בחיים והיא נמצאת במחנה ברגן-בלזן, יצא גם הוא לשם ב"נתיב- הבריחה", ומשם הגיעו שניהם אל אחיהם הבכור בבלגיה. האחות עלתה לארץ ושני האחים נשארו בבלגיה. בחורף תש"ח, בפרוץ מלחמת-העצמאות בארץ, תכפה עליו הרגשת החובה לחוש לעזרת מדינת-היהודים המותקפת. הוא נדד ממשרד למשרד ואחרי שעבר אימונים קשים במשך חודש וחצי בצרפת, נשלח לארץ והגיע למחרת יום ההכרזה על מדינת ישראל. אחרי שני ימי חופשה הצטרף לשורות הלוחמים באויב ושירת בחטיבת "אלכסנדרוני". במכתבו הראשון לאחיו כתב: "לא התחרטתי על בואי לארץ, אם כי דרכי אינה סוגה בשושנים. מעולם לא התלהבתי וגם כעת אינני מתלהב. אך בהכרה ברורה יודע אני את מקומי". כשביקר אצל אחיותיו בעת ההפוגה הראשונה נפרד מהן בתקווה כי יחזור בשלום. במבצע "דני", בקרב ראש העין נפגע מפגז אויב ושתי רגליו נקטעו מיד והוא מת בדרך לבית-החולים, ביום ז' בתמוז תש"ח (14.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בנתניה.