שווייגר, דב (ברלה)
בן משה. יליד הפרבר מולדאוואנקה שבאודיסה, רוסיה. בנעוריו, בעת פרוץ פרעות באודיסה השתתף ב"הגנה העצמית". ב-1905, עם ראשית העלייה השנייה, עלה לארץ ישראל והשתקע בפתח תקווה כאן עבד בשדה ובנטיעות, התערה בחיי התרבות והחברה של פועלי המושבה והשתתף באסיפות מפלגות הפועלים פועלי ציון והפועל הצעיר שנוסדו זה מקרוב. באסיפות אלה תרם על-ידי בדיחות וחידודים, להפגת המתח שהיה משתרר בהן כפעם בפעם. בזמנו הפנוי היה נתון כולו לשירה ולריקודים וכך גם נעשה מוקד לעליצות. לאחר החרם, שהטילו איכרי פתח-תקווה על הפועלים החדשים עקב סירובם להתחייב על שמירת שבת וכשרות עשה דב מעשה קונדס; הוא התחפש לערבי ונתקבל ליום עבודה. הדבר היה לשיחה ולשחוק בפי כל. כשעזבו רוב פועלי המושבה את המושבה בגלל החרם, יצא גם דב עמם והלך לעבוד בבית הספר החקלאי במקווה ישראל. הוא פוטר מעבודתו לאחר שנחלץ, ללא רשות ההנהלה, לעזרת איכרי גדרה בעת התנפלות ערבים על המושבה. הוא יצא לעבוד בחדרה, שם חלה בקדחת ולאחר החלמתו יצא לסג'רה והצטרף אל חברי "השומר". דב נעשה שומר ורועה ושותפיו למרעה היו רועים ערבים. הללו ראו בעבודת הרועה העברי פגיעה בפרנסתם ולא אחת התגרו בו וחיפשו עילה לפגוע בו, אך הוא סיכל את ניסיונותיהם בנשק שבידו. בקיץ תרס"ח (1908) פרץ סכסוך בין ערביי הסביבה לבין ועד המושבה במסחה (כפר תבור). על דב הוטלה משימה לארגן את הגנת המושבה והוא מילא תפקידו זה בהצלחה בעזרת אנשי מושבות הגליל שנלחצו לעזרתה. בחורף תרס"ט (1909) נוסדה המושבה "מצפה" שליד טבריה ודב גוייס לעבוד בה. באחד הימים בלכתו ממצפה לסג'רה, התנפלו עליו שודדים ערבים מבני הכפר לוביה. דב ניסה להגן על עצמו אך המתקיפים הצליחו לפגוע בו ופצעוהו קשה. הוא הובהל לבית חולים בטבריה ובו היה מאושפז שבועות אחדים. בכ"א בניסן תרס"ט (12.4.1909) הוציא את נשמתו הוא הובא לקבורה בבית הקברות בטבריה. לאחר זמן הועברו עצמותיו לקבורה בקברות השומרים בכפר גלעדי. שמו הונצח בספרים יזכור, מצבת זכרון לחללי הפועלים העבריים "חמישים שנות התיישבות בגליל התחתון" ב"ספר השומר", "חולמים ולוחמים" ו"סג'רה – תולדותיה ואישיה".
