שובל, צפריר
בן מלכה ונסים. נולד ביום ז' בכסלו תשל"ה (21.11.1974) בקיבוץ ברעם. צפריר גדל בקיבוץ ברעם ושם גם למד שש שנים בבית- הספר היסודי. בכיתה ז' עבר ללמוד, יחד עם כל בני גילו, בתיכון האיזורי המקיף "אנה פרנק", בסאסא. בכיתה י' הביע צפריר את רצונו ללמוד מכונאות רכב. המכוניות העסיקו אותו משחר ילדותו והוא השקיע מרץ רב כדי להכיר את הרכב על כל חלקיו וקרביו. אבל תוכנית הלימודים של בית-הספר בסאסא לא כללה מקצוע זה, לכן עבר צפריר ללמוד בבית-הספר "עמק החולה" בכפר בלום. הוא למד במגמת מכונאות רכב וסיים אותה בהצטיינות. פרויקט הגמר שלו היה שחזור של טרקטור, שהיה גרוטאה, וצפריר הפך אותו לכלי שנוסע ומבצע פעולות. בילדותו, היה צפריר מסוגר ומופנם. הוא אהב מאוד בעלי-חיים ובעיקר כלבים, אהב לשמוע סיפורים והיה יכול לשבת מכורבל במשך שעות ארוכות ולהאזין לסיפורים. בסוף נובמבר 1994 התגייס צפריר לצה"ל ושובץ לחטיבת גולני. לאחר תקופה קצרה עבר צפריר לחיל החימוש ושירת כמכונאי טנקים. את רוב שירותו עבר בלבנון, במוצב הבופור, שם רכש לעצמו חברים חדשים. צפריר זכה להערכה רבה מצד כל מי שהכיר אותו, מן החייל הפשוט ועד מפקד האוגדה. הוא התנדב למשימות גם כשלא היה עליו להשתתף בהן. היתה לו אוזן קשבת לאנשים רבים והיה מוכן לעזור לכל אחד. בערב של יום כ"ח בשבט תשנ"ז (4.2.1997) אירע אסון המסוקים. שני מסוקי יסעור התנגשו מעל מושב שאר ישוב, ושבעים ושלושה הלוחמים, שעשו את דרכם לפעילות מבצעית בלבנון, נהרגו. ביניהם נפל גם צפריר. בן עשרים ושתיים שנה בלבד היה בנופלו. הוא הובא למנוחת עולמים בקיבוץ ברעם. השאיר אחריו הורים ושישה אחים ואחיות – רויטל, יזהר, זיו, גדי, אורלי ובני. לאחר מותו הועלה צפריר לדרגת סמל ראשון. לאחר נפילתו של צפריר, נמצאו בחדרו שלוש מאות שירי נעורים, אותם כתב צפריר במשך כמה שנים, העוסקים באהבה, בדידות, תקווה, ידידות ומוות. בשירים מתגלה נפש רגישה וכואבת, המחפשת הבנה וקשר אל העולם ואל בני-האדם. רבים מן השירים הוקדשו לבני משפחה, לידידים ולחברים. מתוך כל השירים שנמצאו, נבחרו ארבעים וחמישה שירים מייצגים, שהופיעו בספר קטן וצנוע. קובץ השירים שיצא לאור אינו חוברת זיכרון, אלא פרופיל רוחני ונפשי של חייל צעיר ובן קיבוץ, שנפל בדרכו למשימה בלבנון. באחד השירים כתב צפריר: "תמיד קל להתייאש, להרים ידיים / להפסיק, לעצור, לעצום עיניים / לומר לעצמי: אני לא יכול / וזה בשבילי כל כך גדול. / אבל החוכמה הגדולה, הגדולה ביותר, / היא פשוט להמשיך ולא לוותר / כי עשיתי, תרמתי, האמנתי בעצמי, / זה אני שעומד פה, לא אחר / זה אני !" ביום השנה לנפילתו של צפריר הוציא קיבוץ ברעם חוברת לזכרו. בחוברת לוקטו כתבות ורשימות שנכתבו על צפריר. מפקד היחידה כתב למשפחה: "צפריר החל את שירותו בחטיבה בתפקיד עורפי, אולם התעקש להגיע למוצב קדמי; רק שם חש סיפוק בעבודתו – דוגמה מאלפת למוטיבציה ורצון אמיתי לתרום. …לכל אורך הדרך, מעולם לא התלונן, תמיד חייך ורומם את מצב רוחם של שאר החיילים." (דף זה הוא חלק ממפעל ההנצחה הממלכתי 'יזכור', שנערך ע'י משרד הביטחון)