שואקה, יצחק
יצחק (ז'ק), בן לטיפה ועזרא, נולד ביום כ"א בתשרי תרצ"ה (29.9.1934) בקהיר שבמצרים. בשנת 1947 עלה ארצה לבדו, בהיותו בן שלוש-עשרה. הוא למד בבית-ספר יסודי בעיר מולדתו והמשיך בלימודיו בבית-הספר התיכון-חקלאי במקוה ישראל. בחוץ לארץ נמנה יצחק עם חברי תנועת הנוער הדתי העולה, ועמם עלה ארצה. יצחק גויס לצה"ל במחצית מאי 1952. כיוון שהיה חבר גרעין "משואות יצחק", הוצב לנח"ל. לאחר שסיים את לימודיו ולאחר שהשתחרר מן השירות הצבאי הסדיר, עבד במכרות הנחושת בתמנע, ואחרי-כן עלה עם ראשוני המתיישבים למושב שחר שבחבל לכיש, שם הקים לו משק קטן ומשגשג. לאחר ששוחרר מן השירות הסדיר השתלם בשירות המילואים בקורס למפעילי מקלעים בינוניים. הוא היה חייל אחראי ומסור לתפקידו, חביב על מפקדיו, ומקובל מאוד על חבריו בזכות התנהגותו הלבבית וההוגנת. במהלך שירותו במילואים השתתף במלחמת קדש, והוענק לו "אות סיני", וכן השתתף במלחמה בשנת 1967 והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". בשנת 1958 נשא לאישה את חברתו עליזה (ליזט) וברבות הימים נולדו להם שלושה בנים. יצחק הצטיין בדאגתו לבני משפחתו, היה בעל מסור לאשתו ואב אוהב לבניו. בשנת 1963 עקר לקרית-גת שם היה מורה. בזמנו הפנוי עסק בגננות ובתכנון גנים. יצחק היה אדם חברותי וקל להתיידד. חבריו אהבוהו מאוד על הכנסת האורחים שלו, על שהיה איש נעים שיחה, נוח לבריות ולא שומר טינה. הוא היה חבר טוב ואיש-סוד נאמן, שהצטיין בסבלנות רבה, באדיבות ובנימוס. כל מיודעיו הכירו אותו כאדם נעים הליכות, אופטימי, עליז, ובעל חוש הומור מצוין. על אף הישגיו הרבים היה צנוע ועניו ולא אהב להתבלט. בעבודתו היה חרוץ ושקדן ועשה מלאכתו בנאמנות. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים התייצב בבסיס יחידתו והוצב ליחידה עורפית. הוא סירב להשלים עם זאת ודרש לשולחו ליחידה קרבית. מפקדיו נענו לו והוא נשלח לחזית בסיני. ביום י"א בתשרי תשל"ד (7.10.1973) נתקלה יחידתו במארב של חיילי קומנדו מצרי בציר "רומני-בלוזה". במהלך הקרב פגע טיל בזחל"ם שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-גת, השאיר אחריו אישה ושלושה בנים, שלושה אחים ושלוש אחיות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יצחק היה לוחם אמיץ לב וחייל למופת, אשר ביצע את כל המשימות שהוטלו עליו בנאמנות ובדייקנות, והתחבב על כל אנשי יחידתו".
