שהם, יחזקאל

יחזקאל (חזי), בן גאולה ויצחק, נולד ביום ז' בניסן תשי"ד (10.4.1954) בקיבוץ גשר-הזיו. את חוק לימודיו היסודיים והתיכוניים, עד בחינות הבגרות, השלים במשק ובבית-הספר האזורי. הילד, שכבר בגיל שלוש עבר ניתוח בעין וראייתו נשארה לקויה לצמיתות, היה מן העליזים והשובבים בבני המחזור. אכן, היה בעל לב חם וטוב, אך ידע גם להיות עקשן כשרצה. הוא השתתף בתעלולים עם חברים עד הגזמה לפעמים, אבל ידע גם לשקוד על ספריו, ללמוד ולעבוד במלוא הריכוז וההתעמקות. מילדות היה לו חוש הומור והוא ידע למצוא את הצד המבדח והעליז בכל תופעה. בטיולים, במסעות ובמסיבות היה הרוח החיה והדמות המרכזית. מגיל רך החל לומד נגינה בפסנתר ונעזר באביו המוסיקאי. בכל המסיבות ניגן ושימח את החברים. הוא היה גבה קומה והשתתף בכל פעולות הספורט במשק. הוא היה שחקן מצטיין, בעל כושר גופני מעולה, שימש מדריך בכיתות הנמוכות והשתתף גם בפעילות ימית. יחזקאל גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1972, והוצב לחיל הצנחנים. יכול היה לשרת ביחידה שהשירות בה אינו דורש מאמץ רב, בגלל עינו הפגומה, אך נלחם בכל מאודו עד שהתקבל לסיירת של הצנחנים. ואם כי נמנה עם אחת היחידות המובחרות בצה"ל, מעולם לא זלזל ביחידות אחרות. חבריו סיפרו עליו שהיה "קיבוצניק אמיתי", בחור גבוה וחזק ויחד עם זה טוב-לב, תמים ועניו. תמיד נחלץ לעזרת חבריו ותמיד היה בין הראשונים בביצוע משימות. התכונה שציינה אותו יותר מכל הייתה שמחת-החיים שלו. בכל מקום ובכל מצב היה מוכן לשיר ולשמוח. איש מחיילי יחידתו לא יכול לומר שהיה חבר רק לו – כי הוא היה חבר של כולם. סיפר עליו אחד מחבריו: "חזי היה מאותם בחורים גדולים, בטוחים ושקטים, שבשעת סכנה ודחק, כל אחד רוצה שיימצא לידו. ליד חזי הייתה הרגשת ביטחון, שקט ושלווה עמוקה, שלעולם לא הייתה מופרת. תמיד היה מוכן לבוא ולהסיר את מועקת האלונקה מעל כתף כואבת, למרות שבעצמו לא נח כמעט, והיה עמוס יותר מכולם… דומה שלטוב לבו לא היה גבול". לא היו לו שאיפות גדולות. כל רצונו היה שיתנו לו לשוב לקיבוץ ולחיות בו בשקט ובשלווה, בלי מלחמות ובלי סכנות, חיים פשוטים ובריאים, שהורגל להם מילדותו. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים היה חזי עם יחידתו בסיני. במכתבו הביתה מיום 7.10.1973 כתב: "מלחמה, ואני עדיין חי וקיים. אני יודע כמה אתם מתוחים ומקווה שקצת נרגעתם". מכתביו נשלחו מן החזית אחת ליום ואי-אפשר היה לשער מתוכנם הרגוע והמלא הומור את מה שעובר עליו. ביום כ"א בתשרי תשל"ד (17.10.1973) הוטל על גדודו של חזי לפרוץ את הציר לתעלה באזור "החווה הסינית". הגדוד נתקל במארב של אויב ובניסיון ההיחלצות נפגע ונהרג, כשהיה רק מטרים ספורים ממקום מבטחים. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בגשר-הזיו. השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. בחוברת שהוצאה לאור לזכרו על-ידי חברי המשק נכתב: "חזי, אתה בטח מגחך לעצמך ואומר: עזבו, מה כל הרעש? הכל בשבילי? ואנחנו אומרים: הכל בשבילנו, אנחנו פשוט רוצים אותך אתנו. ואתה אומר: אבל חבר'ה, איזו מין רגשנות קפצה עליכם? ואנחנו מנסים להסתיר דמעה. ואתה אומר: נו, מילא, שיהיה, אבל בלי דמעות. ואנחנו רוצים להגיד עוד ועוד… ושותקים"