שדיאל (קמפל), יהושע

בן ינטה ומשה-אליעזר, נולד ביום י"ד באב תרע"ד (6.8.1913) בעיר יאבורוב, שבמזרח גליציה, פולין. ילד חמישי בין תשעת ילדי המשפחה, הנמנית עם חסידי בלז הנלהבים. יהושע למד בחדר ובבית-ספר יסודי פולני. משנתערערו עסקי אביו ביערות עברה המשפחה בשנת 1929 ללבוב ויהושע נרתם לעזרת המשפחה בעבודה בחנות-אריגים. לאחר שנה הצטרף לתנועת "בני-עקיבא" והתמסר לה בלב ונפש. בתנועה מילא תפקידי ארגון והדרכה והחמיר בדרישות מעצמו ומחבריו. גם כשנפטר אביו וחלק גדול של עול פרנסת המשפחה הוטל עליו, לא הרפה מעבודתו בתנועה ומשאיפתו לעלות ארצה. לשם כך עשה שנת-הכשרה בקבוצת "אברהם" בקוסוב, באריגת מרבדים, ואחרי ההכשרה חזר לעבוד בחנות על-מנת לחסוך כסף להוצאות העלייה. בניסן תרצ"ו עלה ארצה עם חברי תנועתו, ובתוכם ארוסתו, והצטרפו לקבוצת "אברהם" שבכפר פינס. יהושע הסתגל במהרה לעבודה בפרדסים ומצא לו מקום עבודה קבוע שעבד בו כמה שנים. היה פעיל בחייה החברתיים והמשקיים של הקבוצה ובשיעורי השתלמות רוחנית. כן בלט בפעילותו ב"הגנה". בשנת תרצ"ח, בתקופת מאורעות-הדמים תרצ"ו-תרצ"ט, נשלח לקורס מ"כים בפרדס חנה. בצאת חברי הקורס לסיור בגבעת עדה נזדמן להם להשתתף בהדיפת כנופיה גדולה שתקפה אותה שעה את המושבה הקטנה, ויהושע הצטיין אז באומץ-רוחו. הוא חיבב מאוד את עבודת הפלחה, וכששלחה הקבוצה חברים להתמחות בענפי החקלאות השונים לקראת עלייה על הקרקע, נשלח להתמחות בפלחה בבית אלפא. הוא השתלם גם בצד התיאורטי של הענף ובנהיגת טרקטור. משחזר אל קבוצתו החל להניח יסוד לפלחה בעיבוד קרקע בור. משום כך התנגד להתיישבותם על אדמת הרי חברון, שאין בה מרחב לפלחה, ובאספה המכרעת נמנע מהצבעה לבל יפריע בהתנגדותו לשני שלישי הנאספים שהצביעו בעד ההתיישבות בהרים. תחילה חשב לעבור לקיבוץ אחר, אך לבסוף לא יכול להיפרד מעל חבריו וקיבל על עצמו את החלטת הרוב. הוא נשאר בין האחרונים בכפר פינס ועד חיסול משק הפלחה עזר לרעייתו בעבודות-הלול ולמד גם ענף זה. אחרי הולדת בנם בכורם עלו עם העופות לכפר עציון. שם ניהל את הלול, שיכללו, הגדילו והרחיבו, והשתעשע בתקווה כי הקבוצה עוד תקבל גם אדמת מישור ואז ישוב לעבוד בפלחה. הוא קיבל ידיעות על האחיות ששרדו מן המשפחה ולשתים מהן עזר בעלייתן ובסידורן (על בואה של אחות שלישית מרוסיה נודע לו בתקופת המצור). בתקופת מלחמת-העצמאות והמצור על גוש עציון נעשה גם הוא "רווק מאונס" כשהועברו האימהות והילדים לירושלים. יהושע שקד על קיום הלול במסגרת מצומצמת, ובמכתביו למרכז האספקה בשפלה דרש בלי הרף לשלוח מזון בטיסת הצנחה גם לעופות, כמקור מזון הכרחי לאנשים. מילא יתר חובות השעה בשמירה ובפיקוד על עמדה מס' 7. צידד בהצעה להעביר את בעלי המשפחות למקום אחר, כי היה פסימי ביחס לעמידת הגוש, וכך כתב לרעייתו: "ניסיתי להזהיר מפני אשליות, אך החלטתי להיות רק חייל, חייל אחראי". במכתב אחר כתב: "אינני יודע מה תהיה תוצאת המערכה, ומי יזכה לראות בתקומת המדינה – אבל בננו ודאי יזכה בכך" (ואכן זכה לכך גם בנו השני, שנולד חודשים מספר אחרי נופלו). בקרבות האחרונים החזיק מעמד עם אנשיו בעמדתו תוך הרעשה מתמדת של תותחי האויב ומרגמותיו והם השיבו אש אך בערב נאלץ להודיע למפקדה שהאויב הצליח לעוקרם משם. גם ביום המחרת הוא יום נפילת כפר עציון, ד' באייר תש"ח (13.5.1948), המשיכו הוא ואנשיו להדוף את הסתערויות האויב עד שנפל עם חבריו בצהריים, בפרוץ האויב לתוך הכפר. הניח אישה ושני ילדים. ביום כ"ה בחשוון תש"י (17.11.1949) הועבר למנוחת-עולמים, עם שאר חללי הגוש, בבית- הקברות הצבאי בהר-הרצל בירושלים.