בן מירה ואלי. נולד ביום ג' בתמוז תשכ"ז (11.7.1967) בקיבוץ גונן שבגליל העליון למרגלות הגולן, להוריו, מורה לאמנות בבית-הספר האזורי בקיבוץ כפר בלום ועובד רשות שמורות הטבע. אח צעיר לאורן. תור היה ילד גדול, בלונדיני, עיניו חומות ונבונות, וראשו חושב, רגוע. בינקותו זכה במטפלת מופלאה – שרה. עד גיל שנתיים התגורר בקיבוץ, ואז עברה המשפחה לראש פינה. שנות ילדותו של תור היו שנים מופלאות של חיים חופשיים וחוויות רבות כגון שחייה בכנרת, טיולים לגולן וטיפוס לחרמון המושלג. בשנת 1972 עברה המשפחה לירושלים, שם למד האב גאולוגיה באוניברסיטה, האם פנתה ללימודים ב"בצלאל" ואילו תור ביקר בגן הילדים. עם סיום לימודיהם גברו הגעגועים לאווירה כפרית והמשפחה עברה להתגורר במושב טל-שחר שבמטה יהודה. תור למד בבית-הספר היסודי "השחר" שבמושב, השתלב היטב בחברת הילדים ואהב מאוד את הסביבה החדשה שסיפקה נופים, שדות, גינה, חתולים, בריכה וחברים. טל-שחר היה אז כפר קטן ותור גדל באווירה משפחתית וחמה כילד אהוב, ידידותי, שובב ושמח. הוא גילה נטיות ספורטיביות והרבה לשחות. בהגיעו לגיל תיכון בחר תור להמשיך את לימודיו בקריית החינוך "אורט" שברחובות, שם בחר במסלול אלקטרוניקה. הוא הצליח מאוד בלימודיו והמשיך לכיתות י"ג וי"ד בבית-הספר ללימודי המדעים והטכנולוגיה "אורט סינגלובסקי" בתל אביב וסיים את לימודיו עם תואר הנדסאי. בהתקרב מועד הגיוס זומן תור למבדקי טיס ונמצא מתאים לצאת לגיבוש. את גיבוש הטיס סיים בהצלחה ובחודש יולי 1985 התגייס והחל את קורס הטיס של חיל-האוויר. חברו הקרוב צחי, מתאר: "תור בלט בקורס הטיס, בין היתר, על רקע היותו ה"בריון" שלנו, הבריון הצנוע עם הבלורית, שבמפגש קורס טיס/חובלים ניצח את החובלים בכל תחרויות המים והים. בשלב המתקדם בקורס הטיס תור היה החניך המוביל של הקבוצה. בוגר, מחושב, רגוע, אופטימי, ותמיד שומר על מינון נכון של ציניות חיובית." בבריכת השחייה בבית-הספר לטיסה בחצרים פגש תור את גלית, ועד מהרה התברר כי מדובר בנפש התאומה שלו. "עד סיום הקורס לא ראינו יותר את תור בערבים, הוא היה חוזר מאוחר בלילה ובמשך היום היה טס כרגיל עם עיניים אדומות…" מעיד צחי. תור סיים את קורס הטיס בשנת 1989 כטייס תובלה והוצב בטייסת שדה דב, שם טס על מטוסי "זמיר", "קוקייה" ו"צסנה". לאחר-מכן קודם והועבר לטייסת הבינלאומית בנמל-התעופה בן גוריון, שם טס כשנתיים על מטוס ה"בואינג". "כשהגעתי לשם," נזכר צחי, "בדיוק שנה אחריך, הצטרפתי לטיסת אימון שלך על מטוס ה"בואינג" כמשקיף, ושוב נהניתי לראות את ההטסה העדינה, את האווירה הנעימה שאתה משרה סביבך, דוגמה לטייס, לאיש צוות שהוא בראש וראשונה – בן אדם." בהמשך, חזר תור לסיבוב נוסף בטייסת ופיקד על גף המבצעים של הטייסת. בתקופה זו, עזר בקליטת מטוסי התובלה מסוג "פשוש" כשהוא נמנה עם חברי הצוות שלמדו את המטוס בארצות-הברית. מתאר מפקד הטייסת: "תור ניהל את המבצעים באופן מיוחד ובדרכו הצנועה, המקצועית והמאוד אנושית, הוביל את הגף להישגים. בתקופה הראשונה עסקנו רבות בהכנות לקליטת ה"פשוש". החלטתי להקים צוות שיהווה את הגרעין המקצועי לקליטת המטוס. הטייס הראשון שבחרתי לצוות מבין המועמדים הרבים היה תור. תור היה מקצוען בכל רמ"ח אבריו. טייס מעולה המתחבר למטוס ומצליח להטיסו כשחף המגביה טוס. תור היה סקרן ואדם היודע ללמוד, לחפש תשובות וחשוב מכל – לשאול את השאלות הנכונות. כל זאת, מעבר לתכונותיו כאדם רגיש, סבלני, אנושי, חם וחייכן, המשרה אווירה נינוחה על כל הסובבים אותו. תמיד צוחק." עוד נזכר מפקד הטייסת באחד מרגעי הדרמה שהתחוללו בתהליך הקליטה כאשר תור ופרנסואה, טייס המבחן הצרפתי, ביצעו טיסת מבחן בארץ לאחד המטוסים: "במהלך הטיסה כבה המנוע אבל תור בקור רוח, במקצועיות, ברוגע ובשקט הנפשי שלו הנחית את המטוס בשדה דב. אמרתי לכם… השחף!" בהמשך יצא תור מטעם הצבא ללימודי הנדסת אלקטרוניקה במכון הטכנולוגי בחולון ובסיומם ביצע תפקידי מטה בחיל-האוויר; בתפקידו האחרון שימש כמהנדס בלהק ציוד. במהלך שירותו נישא לגלית והשניים בנו קן חם בטל-שחר. באוגוסט 2001 נולד גיא, בנם הבכור. תור היה אב חם ואוהב, מסור למשפחתו, להוריו ולאחיו, אך האידיליה לא נמשכה זמן רב. משחזר צחי: "לפני כשלוש שנים, בעת שיצאת כמדריך לאימון סימולטור בארצות-הברית, החלו הכאבים החזקים בבטן, ומשם בעצם החלה ההתמודדות עם המחלה הקשה. כבר לאחר שחזרת ונותחת והתברר שהוצא מגופך גידול ממאיר, היה ברור לגלית ולך שאתם עומדים בפני תקופה קשה, בפני מערכה לא פשוטה – סוג הגידול לא היה מוכר בארץ, וממקורות בחו"ל למדת שהוא ידוע כאלים במיוחד. לקחת פיקוד על העניינים, לא קיבלת שום דבר כמובן מאליו. חפרת בספרות, חיפשת מידע על המחלה באינטרנט, יצרת קשר עם מומחים, רופאים, בתי-חולים, הפכת להיות מוקד ידע אישי שאותו לא יוכלו להפתיע, שיוכל לנהל ולשלוט בעניינים. במקביל חברת לקבוצת תמיכה שבה בעיקר תמכת באחרים, ולכל אורך הדרך שמרת על אופטימיות אצילית, שכל כך מאפיינת אותך." רב-סרן תור שדות נפטר בבית-החולים "שיבא" בתל השומר ביום ו' בכסלו תשס"ו (7.12.2005) והוא בן שלושים-ושמונה. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברחובות. הותיר רעיה, בן, הורים ואח. אביו של תור הספיד את בנו: "בני האציל, שלוש שנים נאבקת על חייך באומץ שלא יתואר. הסתרת סבלך מכל רואיך ונטעת אופטימיות ללא גבול בחיוכך המסוים, בקרב לחיים שניהלת. אין לנו מלים לתאר איזה אוצר נפל בחלקנו שחיית איתנו את שלושים-ושמונה שנותיך. אור היית לכולנו, נבון, שקול, סמל למסירות וחברות. הבאת לנו אושר אין-קץ עם גלית ומשפחתה וגיא החמוד. נשארנו יתומים ושכולים. אני מקווה שאנחנו – כל אוהביך – נצליח למלא בזיכרון גדולותיך את החלל שנוצר עם הסתלקותך. עוף בשמים תור אמיץ, אחינו הטייס. הייה שלום גוזל אהוב, תמיד תהיה בליבנו." בהלוויתו של תור, נשא דברים סגן-אלוף גלי, מפקד הטייסת: "תור, היית דוגמה ומופת לטייס בטייסת: יסודי, פרפקציוניסט, רגוע, שקול ומשרה ביטחון על כל מי שזכה לטוס איתך. כמו מהנדס אמיתי הכרת כל בורג במטוס. אך מעל לכל, היכולת שלך להקשיב לזולת, להשרות אווירה נינוחה, חוש ההומור המיוחד רק לך ובעיקר החיוך הלבבי שכל כך איפיין אותך – יחסרו לנו מאוד! בשלוש השנים האחרונות נלחמת את המלחמה הקשה מכל – על חייך. בתקופה זו לרגע אחד לא הפסקת להילחם, להאמין ולשמור על אופטימיות. חקרת את המחלה מכל כיוון אפשרי, הכרת כל דף, קראת כל מאמר והפכת למומחה מספר אחד, גם בתחום הזה. ותמיד תוך שמירה על החיוך הנצחי והאמונה ביכולתך לנצח. רק בשנה שעברה כשנפגשנו אמרת לי – שהנה אוטוטו אתה חוזר לטוס. גם ביומיים-שלושה האחרונים כל מי שהספיק לבקר אותך זכה בחיוך, חיוך של גבורה, אומץ ומחשבה על כל הסובבים אותך – החברים ובעיקר המשפחה שהיתה תמיד חשובה לך מכל – ועימה בילית כל רגע פנוי. תור – נתגאה תמיד על שהיית בינינו ותחסר לנו כטייס, כאיש צוות ובעיקר כחבר." ספד לתור רב-סרן צחי, החבר הקרוב: "תור, אתה היית עבורי לכל אורך הדרך חבר אמיתי, דמות של היגיון, חשיבה לעומק, סדר… ויש זמן, מה הלחץ? כיף היה לדבר איתך, לשתף, להשתתף. לטוס איתך היה חוויה – היית טייס מצוין, קברניט מצוין, במטוס ומחוצה לו. כשישבת בכיסא הקברניט והטסת את המטוס, ראו בחור חסון מחזיק סטיק קטן ומנהג אותו בתכליתיות ובעדינות כאחד, שולט בכל תנועה של המטוס, לא נותן למטוס להפתיע אותך, ובמקביל – נוהג בו בצורה רגועה ונעימה. היית איש צוות נהדר, השרית אווירת עבודה רגועה גם במצבים הפחות פשוטים. זכיתי להתקדם מקצועית יחד איתך, בימים שלמדנו יחד. בקורסי הקברניטים למטוסים השונים דאגת שנלמד כל פרט ונבין כל דבר, לא כדי שנעבור את הקורס בשלום, אלא כדי שכשנקבל את ההסמכה – ועימה את האחריות על המטוס ועל המשימה – יהיה לנו בסיס איתן להסתמך עליו. "ביום ראשון בלילה, לאחר שתור אושפז בפעם האחרונה, ניהלנו שיחה עמוקה לתוך הלילה. תור הבין שהסוף קרב. מדהים ולא נתפס היה הניגוד בין המחשבה הצלולה, האופטימית, הרגישה, הפרגמטית, הבריאה, לבין הגוף הכל כך לא בריא… תור – אתה הגיבור שלנו." ציטטה אמו של תור, שיר סיני עתיק: "קח שני גושי חמר/ ולוש אותם כרצונך/ עצב האחד בדמותך/ עצב האחר בדמותי// עתה, שבור נא את שניהם/ ערבב ולוש מחדש,/ עצב גוש אחד בדמותך/ עצב גוש שני בדמותי// מחצית מדמותך היא אני/ ומחצית מדמותי היא אתה.- תורי שלי, היית ותהיה בליבי ובהוויתי לנצח, לא נפרדנו." כותבת טל, בת דודתה של גלית: "אחרי הלוויה הבטתי בך וחשבתי האם ואיך אפשר להקל עליך את הכאב הנורא הזה. את שאיבדת אהבה גדולה, את החבר הכי טוב, איש מקסים לכל הדעות, איש אשכולות… איבדת מישהו כל כך אהוב – נפש תאומה… רק מלראות אתכם מהצד באירועים, את האושר על פניכם המחויכות, את הילד המקסים שגידלתם יחדיו ואת עיניכם הבורקות כשהבטתם עליו בהערצה, להסתכל על הבית היפה והנעים שהקמתם – הקן הפרטי והחם שלכם. רק מלראות את כל זה די ברור שהתברכתם במשהו מיוחד במינו, משהו שלא הרבה זוגות זוכים לחוות… את זכית בכל זה וזה נשאר איתך ושלך לנצח נצחים וכמובן גיא הקטן – הילד שלכם – פרי אהבתכם – החיבור הכי חזק בין גבר לאישה – תוצר (ואוצר) של שניכם…" ביולי 2006 קיימו אוהביו של תור את ערב הזיכרון "חברים זוכרים ומספרים". בפתיחת הערב נשאה דברים גלית, הרעיה: "… קשה לי להמחיש מה היה תור בשבילי. מעבר לאהבה הגדולה שהיתה בינינו, תור היה לי סלע להישען עליו, עץ רחב צמרת לחסות בצלו, כותל לבכות עליו, חבר, ידיד ושותף למעשה היצירה הגדול של חיינו: בננו גיא שבורך בתכונות נפלאות למכביר, וזאת לא מעט בגין ההשקעה שתור השקיע בו, שנעשתה מתוך אהבה גדולה ומרוכזת מאוד, שהועברה לגיא בצל שעון הזמן המתקתק… תור היה לגיא אב מושלם שלא יכול להיות טוב ממנו, וראוי שכך גם גיא יזכור אותו. ערב זה נערך לזכר אדם נפלא שחי מעט מדי זמן על פני האדמה אך את טביעת צעדיו השאיר בכל אחד מאתנו…" מפקד הטייסת, החליט לקרוא לבנו הבכור על שמו של תור ואת החלטתו נימק במלים: "החלטתי שבני ישא את שמו של תור מתוך הרבה הערכה, הערצה ואהבה לכל מה שהוא מייצג בעיני ובלבי." גיא בן החמש אמר: "אבא עכשיו חייל של אלוהים ואני אוהב אותו הכי בעולם." גלית כותבת: "תור – כולנו אוהבים אותך, לא נשכח אותך לעולם. יהי זכרך ברוך!"
