אליהו (אלי), בן שושנה ויוסף, נולד ביום י"ג באב תשי"א (15.8.1951) בנתניה. הוא למד בבית-הספר היסודי "מעלות", בישיבה התיכונית בכפר הרא"ה ואחרי-כן ב"ישיבת הכותל" בירושלים. אלי היה תלמיד טוב, שקדן ומתמיד. הוא הקפיד ללמוד ב"משמרות", שנהגו בישיבה – בלילות שבת עד אור הבוקר. מורהו כתב עליו: "התכונה השולטת באופיו הייתה – מסירות נפש. פעם אמר – 'ללמוד לא רק למען עצמי אלא גם למען אחרים. להקנות לזולת את כל מה שאצבור לעצמי במשך השנים שבהן אשב ואלמד'. בכל דרכיו הייתה מחשבתו נתונה לכלל ישראל". אלי שקד הרבה על לימוד הגמרא והרבה לקרוא בדברי ספרות ובספרי ההיסטוריה. עבודתו "גדרי שישים ריבוא ברשות הרבים", זיכתה אותו בפרס של משרד הדתות לעבודות תורניות. אלי היה חבר בתנועת "בני עקיבא". חבריו אהבוהו מאוד משום שהיה אדם נוח לבריות, חברותי, אדיב, נעים-הליכות וטוב-לב. הוא היה בן תורה, שגלומות בו אהבת העם ואהבת האדם, ועם זאת ניחן בכוח גופני רב. לעתים קרובות יצא למסעות מפרכים, אפילו אחרי לילות של לימוד, כדי לחשל את כוח הסבל שלו לקראת גיוסו. אליהו גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1970, והתנדב לסיירת "שקד". לימים כתב לרבו: "קל להוכיח, כי מקומי בישיבה… אולם בגלל המצב הביטחוני הקשה, יודע אני, כי אם הייתי ממשיך ללמוד, מצפוני לא היה מפסיק להציק לי, בכל פעם שהייתי שומע, חס וחלילה, על הרוג נוסף או על פצוע נוסף (לאור כל זאת מסתבר, שבימים כתקנם הייתי מגיע להחלטה שונה)". לאחר הטירונות השתלם בקורס צניחה, בקורס סיירים ובקורס מ"כים חי"ר. מאחר שהצטיין בתפקידו נשלח על-ידי מפקדיו לקורס קציני חי"ר ומשסיים שם בהצלחה, הוצב ביחידת שדה. הוא נחשב קצין מוכשר ובעל יזמה, מסור ואחראי, שהצטיין בתפיסה טובה וברצון עז להתקדם, ושימש דוגמה אישית לפקודיו ולמפקדיו. הרמטכ"ל העניק לו את "עיטור המופת" על שהציל, במאי 1971, תוך סיכון עצמו, ילדים מתושבי מחנה הפליטים בג'בליה מדריסה ודאית על-ידי קומנדקר, שהדרדר במורד. הוא עצמו נדרס ונפצע קשה, וכאשר ניגשו אליו חבריו לטפל בו, ביקש כי יטפלו תחילה בילדים שנפגעו. בעיתון "במחנה" פורסמה רשימה בשם "אלי, הקומנדקר והילדים" ובה סופר על מעשהו זה. ביום העצמאות העשרים וארבעה נמנה עם מאה החיילים המצטיינים שקיבל נשיא המדינה, זלמן שזר, במעונו. חודשים אחדים נמנה אלי עם המשרתים בצבא הקבע. במלחמת יום-הכיפורים השתתף אלי עם יחידתו בקרבות הקשים נגד המצרים בחזית סיני. אור ליום כ' בתשרי תשל"ד (15.10.1973) לחם אלי כמפקד פלוגה בסיירת והתקדם עם הכוח שלו בציר "נחלה" שעל גדות תעלת סואץ. בעת הפריצה אל הגדה המערבית פגע פגז פגיעה ישירה בזחל"ם שלו והוא נהרג במקום. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול, השאיר אחריו הורים ושני אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת סרן. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "אלי היה מאותם יחידי סגולה, שהיו מופת לחבריהם ולפקודיהם וגאווה למפקדיהם. הייתה בו דבקות והכרה בצדקת דרכו. הוא היה אהוב על כל יודעיו, והם רחשו לו הערכה רבה, על כי הביא כל משימה לידי גמר ביצועה המושלם. כישוריו הטבעיים, שאיפתו לשלמות ומרצו רב-הפעלים קידמוהו במהירות רבה, ובתפקיד הקשה ורב האחריות שהוטל עליו עמד בהצלחה מרובה;" אחד מפקודיו, שנפל אחר-כך בקרב ההבקעה, כתב עליו: "בחור שקט ודתי, שהיה מדבר מתון-מתון ובאדיבות. בערב סוכות התרוצץ, אפילו שהיה עייף-הרוג, בכל המחנה, עד שהשיג באמצע סיני, אתרוג, לולב, הדס וערבה וכוס יין, וערך ברכה כדת וכדין". "ישיבת הכותל" הוציאה לאור חוברת בשם "באי באש ובמים על קידוש שמך", לזכר בני הישיבה שנפלו במלחמת יום-הכיפורים; בעיתון "הארץ" פורסם הראיון "כוחה של אמונה", שערך יעקב אגמון ב"גלי צה"ל" עם אלי ימים אחדים לפני שנפל.
