שגיא, נוגית

בתם של חנה ואורי. נולדה בתחילת השנה החדשה: י"ג תשרי תשל"ו (17.9.1975), בבית החולים "השרון" בפתח תקווה. אחות לדני ומשאת. השם נוגית ניתן לה מלשון נוגה, אור. שמות החיבה שלה היו נוג, נוגוש או נוגיתוש. אימה גידלה אותה כאם רווקה – חד הורית. בהיותה כבת שנתיים פתחה האם משפחתון בביתן ברמת אביב, ונוגית טופלה בו בתוך קבוצת הילדים. כבר בגיל הרך הייתה ילדה נדיבה, לא הראתה ככל הילדים בעלות על אימה שטיפלה בילדים האחרים בפעוטון, אף שהייתה קשורה אליה בעבותות אהבה, וגם לא הביעה מורת רוח מכך שחלקה את צעצועיה עם הילדים במשפחתון. נוגית הייתה אסטמטית מלידה, ובילדותה חלתה לעתים קרובות במחלות בדרכי הנשימה. כשהייתה בת ארבע הצטרף למשפחה בן הזוג של אימה פקי ונוספו לה שני אחים, ילדיו של בן הזוג, אלון וגלעד. עימם חילקה בסופי שבוע שוב את אימה. כשעלתה לבית ספר, למדה בכיתות א'-ב' בבית הספר היסודי ברמת אביב ג'. היא נהגה להפציר באימה להביא לעולם תינוקת, כדי שתהיה לה אחות קטנה. ואכן, כשהייתה בת שבע וחצי, ולשמחתה הרבה של נוגית אחיה דני בא לעולם. נוגית הייתה לו כאם קטנה, סייעה בגידולו והייתה גאה מאוד בפלא החדש בבית. אז עברה המשפחה לרמת השרון ונוגית המשיכה ללמוד עד כיתה ו' בבית הספר "אוסישקין" ברמת השרון. בגיל שתים-עשרה נולדה אחותה משאת, שהייתה משוש עיניה והתגשמות משאלותיה. כשמשאת התעוררה בלילה בהיותה בת שלוש, היא נדדה היישר למיטתה של אחותה הבכורה, ממש כשם שעשה דני כשהיה צעיר יותר. נוגית למדה בחטיבת הביניים "קלמן" ברמת השרון ובתיכון מקיף למדעים ולאמנויות "אלון", במגמת אמנויות. היא סיימה את לימודיה בהצטיינות על הישגיה, ללא השקעה ניכרת כלומר, הלימודים היו די קלים בעבורה, למעט שיעורי המתמטיקה שלא היו הצד החזק שלה כהומניסטית. נוגית הייתה ילדה ונערה מוכשרת מאוד, כבר מילדותה בלטה ביכולתיה הספרותיות והאמנותיות. היא ידעה להתבטא, איירה וציירה ברמה גבוהה ביותר, הייתה בעלת עולם תרבותי עשיר, והיה תענוג לשוחח איתה על כל נושא. במסגרת פרויקט מחויבות אישית היא חנכה ילדים משכונת מורשה. בשיעור בטיחות בדרכים, היא זכתה במקום ראשון על כרזה גרפית שעיצבה. בבית הספר היא הייתה זו שחיברה את מהלך הטקסים, כולל דברי הקישור, עד שבשלב מסוים נמאסה על נוגית המטלה, ואימה ביקשה לשחרר אותה מכך. בשיחה בנושא בין אימה למחנכת הכיתה, אמרה המורה לחנה בהתפעלות: "את לא יודעת איזו בת יש לך- ממש אישיות"! נוגית הייתה ילדה טובה במלוא מובן המילה, אך נמשכה לקרוא ספרים על ילדים שובבים ואף רכשה ספר בהולנדית בשם "תעלוליו של פיט בל". היא אמנם לא ידעה הולנדית אך התכוונה ללמוד את השפה, וחלמה ללמוד ציור בהולנד. בספר המחזור של תיכון "אלון" ברמת השרון בחרו חבריה ציטוט מתוך "ציפור הנפש", מאת מיכל סנונית, כדי לתאר את נוגית: "יש מי ששומע אותה לעתים רחוקות ויש מי ששומע אותה רק פעם אחת בחיים". בבית הספר אמרו עליה שהיא שקטה, עדינה וביישנית, ואילו בבית הייתה מלאת ביטחון, עצמאית, דברנית ודעתנית. מילדותה ועד סוף חייה תיעדה את רגשותיה, חוויותיה ולבטיה ביומניה האישיים. נוגית ניחנה ביופי טבעי וברעמת תלתלים בצבע דבש. הצד החזק שלה היה יחסי האנוש. היא הייתה "הפסיכולוגית" של חברותיה – האוזן הקשבת – וידעה תמיד לתת עצה חכמה. היא ידעה לחבר בין אנשים, והכירה לאימה את הורי הילדים בני גילה, וכמובן, את חבריה. היא הייתה עדינה, רגישה לעצמה ולכאב של האחר. לנוגית היה צורך להיות נאהבת על ידי כולם. בשל היותה כה חברותית, עטופה בחברות שנהנו לבלות איתה, ביתה היה מעין מועדון חברתי והיא נהנתה מאוד לארח. נוגית הייתה טיפוס משפחתי ואהובה מאוד על בני משפחתה המורחבת. היא התעניינה ושמרה תמיד על קשרים משפחתיים. ואגב כך תרמה. אף דאגה לפייס בין כולם, כשהדבר נדרש. בשעות הפנאי שלה הייתה נוגית חניכה בצופים. היא נהנתה להאזין למוזיקה ישראלית, אהבה מאוד בעלי חיים, וגידלה כלבה-פופה, וארנבת בבית. היה לה חוש הומור מפותח והיא הייתה צופה נלהבת של התוכנית "זהו זה". ובכלל, מילדותה אהבה מאוד לצפות בטלוויזיה והייתה מוקסמת ומהופנטת מהשידורים. בייחוד נמשכה לעולם הפרסום; היא הקליטה פרסומות טלוויזיה שזכו בפרסים בינלאומיים, אספה את הקלטות ורכשה ספרים, בין היתר בנושא עולם הפרסום. הייתה יצירתית בכתיבה, בצילום וידיאו וסטילס. היא הרבתה לצלם, ופעם אף הפיקה סרט עם אחיה הצעירים, כאשר היא משמשת במאית ומלבישה. מטבעה נדרשו לנוגית יחסית הרבה שעות שינה זאת לפי השעון הביולוגי שלה, הייתה נרדמת בדרך כלל יחסית מוקדם תוך כדי צפייה בטלוויזיה, כשצמחה לגובה היה קשה להעביר אותה למיטתה והיא הייתה נרדמת מול הטלוויזיה בסלון-כמובן. בין נוגית לאימה הייתה מערכת יחסים חמה, תומכת ומשתפת. כפרפקציוניסטית, כמו רוב בני מזלה- מזל בתולה, רצתה עולם מושלם כזה שלא באמת קיים. למרות שהיו לה חברות קרובות הייתה משתפת את אמה בלבטיה ומחשבותיה וגם באכזבותיה. ולקראת גיוסה הניחה כי כעת יתפנה לאם זמן שאותו תוכל להקדיש לאחיה- למשאת ולדני. לפני גיוסה לקד"צ קורס קדם צבאי, משק"ית ת"ש יצאה נוגית לטיול גדול בחו"ל – ארה"ב , ברזיל והולנד – 4 חודשים. טיול טרום גיוס – וטוב שזכתה בטיול הנפלא הזה. כך ביקרה אצל כל משפחתה הענפה. זה היה הזמן בו יכלה האם להתרכז בדני ומשאת. כשחזרה מהטיול הגדול היישר לקד"צ של משקיות ת"ש הייתה בהלם מלחץ הזמן הצבאי ודמעות מילאו את עיניה, הסקביאס, החרקים והקרציות ושוב נזקקה לשיחות נפש עם אימה. נוגית סיימה טירונות וקורס מש"קיות ת"ש (מפקדת שאינה קצינה; תנאי שירות) כחיילת למופת. היא נבחרה למש"קית מצטיינת על ידי חבריה לקורס, ונשלחה ליום כיף כצ'ופר. שירתה כמש"קית בגדוד 101 בצנחנים ואחר כך יצאה לקורס קצינות והמשיכה כקצינת ת"ש חטיבתית בצנחנים. שירותה הצבאי היה אינטנסיבי ביותר. מאחר שנדרשה לדאוג לרווחתם של החיילים בגדוד, והיא שאפה לתרום להם עוד ועוד, ובקושי מצאה זמן לעצמה. כהרגלה, גם בשירות הצבאי היא נתנה את כל הלב לחיילים שלה, התרוצצה בביקורי בית, בתי כלא ונדדה עם הגדוד לאימונים בכל ברחבי הארץ, ובמשך שנתיים לא לקחה אף יום אחד של חופשה. היא הייתה קצינה אחראית והתפקיד הקנה לה תחושת ביטחון ביודעה שסומכים עליה. היא דאגה למשקיות הת"ש שהיו תחת פיקודה כקצינת ת"ש חטיבתית. ואף הנפיקה עבורן אצל צורף בירושלים תג מיוחד. בסיום קורס מדריכות ת"ש ולקראת תום שירותה הצבאי חשה נוגית ברע ונלקחה ע"י אימה לבית החולים שם התגלתה מחלתה- מחלת סרטן הדם . נוגית תכננה לשנות את מסלול שירותה ולהתמקד בטיפול בחיילים בודדים כקצינת אימוץ.בתחילה היא טופלה במרכז הרפואי על שם שיבא- ר"מ 2- בתל השומר. לאחר שעברה סדרת טיפולים כימותרפיים בניסיון לעצור את המחלה, אך ללא הועיל, החליטה נוגית לעבור השתלת מח עצם ולהמשיך את הטיפול בבית החולים המחקרי לילדים "סנט ג'וד" בממפיס טנסי שבארצות הברית אליו נתקבלה עם סיכוי של 80 אחוז להחלמה מלאה. נוגית נסעה לארצות הברית עם אימה, אחֶיה ושתי חברותיה הנאמנות – אירית לבנון ומיכל רונאל. אמרה אימה" ידענו שזה לא הליך פשוט אבל העובדה שסביבה היו מאות ילדים קטנים , נתן לה שוב את ההרגשה שעליה לדאוג לקטנטנים והיא נתמלאה חמלה אליהם". האופטימיות שהשרה הצוות הרפואי והתחושה שהגיעו למקום הטוב בעולם בתחומו, חיזקו את נוגית ואימה. במהלך השנתיים שבהן שהתה נוגית ב"סנט ג'וד" תרם לה אחיה למחצה מח עצם, תהליך ההשתלה היה קשה ביותר מאחר והגוף חשוף לחיידקים, ללא הגנה. לאחר דלקת ריאות קריטית ועשרה ימים שהייתה מונשמת בטיפול נמרץ אחיה הגיע בשנית לארצות הברית, כדי לתגבר את מֵחַ העצם בדם, האריך בכך את חייה והעניק לה סיכוי נוסף ותקווה. נוגית קיבלה טיפול טוב ויחס חם בבית החולים, והוקירה תודה לרופאים והאחיות שאהבו אותה. בספרה "עם סגירת הגיליון" כתבה העיתונאית עמליה ארגמן-ברנע, חברתה של חנה: "שבוע שלם עשיתי בין כותלי בית החולים. ישבתי בחדרי הטיפולים כאשר נוגית קיבלה את העירוי. גופה היפה השתנה כל כך, שְׂעָרָהּ נשר ופניה תפחו, אבל היא לא איבדה לרגע את התקווה. האופטימיות שלה הייתה בלתי מנוצחת. הזמן במחיצתה היה יקר מפז, רגעים של חסד. גם בעת הטיפולים הקשים הייתה אמיצה ונטולת מרירות. בסוף יום הטיפולים כבר הייתה רצוצה, אבל גם בשובנו הביתה המשכנו לדבר. היא הסבירה לי את סוד הפלא של המקום הנורא שלא מרגישים בו עצב. 'ילדים,' אמרה, 'לא יודעים שהם צריכים להיות בדיכאון בגלל שיש להם סרטן. כשכואב להם, הם יבכו, אבל רגע אחר כך הם יאכלו גלידה ויהיו שמחים'. היה לי ברור כי צריך לספר בישראל את סיפורו של המקום הזה, לספר על מלאכי 'סנט ג'וד'. למען מטרה זו הסכימה נוגית, שתמיד התרחקה מפרסום, לספר את סיפורה האישי ולהזדהות בשמה… לספק מידע רפואי לצעירים נוספים במצבה… עד אז לא ידע איש בישראל על פעילותו המבורכת של בית החולים הזה. נוגית ואני רצינו שאנשים יֵדעו…" באותה תקופה, הקשה בחייה של נוגית, סיפרה ענבל ברגר חברתה על רגישותה: "נוגית היא הבנאדם הכי רגיש וטוב-לב שאני מכירה. היא מקסימה, חברותית, רגישה, מוכשרת, אני מאוד אוהבת אותה… היא לא שוכחת אף אחד. השנה התחלתי ללמוד באוניברסיטה, ויום אחד אני מקבלת מכתב מנוגית, מטנסי, שבו היא מברכת אותי להצלחה בלימודים. גם משם, בכל הבלאגן שלה, היא לא שכחה… מתעניינת במה שקורה, מעודכנת בכל פרט וממשיכה לתפקד כחברה נאמנה". נעמי רם, חברתה הקרובה, תיארה את נוגית במילה "מלאך". היא הייתה אחת מבין חברותיה שביקרו אותה בממפיס כדי לסעוד את נוגית במחלתה ולעודד אותה. מיכל ואירית החברות שהו ליד מיטתה במשך שבועות ואף חודשים עד שמצבה השתפר מעט, ואחר כך שמרו איתה על קשר טלפוני רצוף מהארץ. נעמי סיפרה על האופטימיות של נוגית: "היו רגעים שהיא עודדה אותנו ואמרה: 'אין לי סיבה להיות פסימית'. בעת מחלתה, אחרי שיצאה מטיפול נמרץ כתבה נוגית ספר מאויר באנגלית לילדים המטופלים במחלת הסרטן'THEcA.B.CcOFcSTcJUDE' בכל עמוד בספר פירשה בכתב ידה מינוח או מושג הקשורים בטיפול בסרטן ובהשתלת מֵחַ עצם ומעליו הציור, לפי סדר האלפבית האנגלי. הספר יצא לאור בשנת 2012 בהוצאת אמזון. ההסבר פשוט וכתוב בשפה מובנת לילדים אך לא רק לילדים. אמרה אימה: "נוגית שמרה על אצילותה אהבתה לעולם ולחיים ועל כבוד האדם שבה עד הרגע האחרון ללא מרירות ותלונות. שימשה לכולנו מופת עם חיוך על שפתיה. היא לא הספיקה להגשים את חלומותיה ותכניותיה. אך ממשיכה להקרין את חיוכה. נוגית חלמה לעזור לילדים חולים כמוה מישראל לקבל סיוע בבית החולים סנט גוד לכן, יצרה קשר בין תל השומר לבית-החולים ויזמה ביקור של משלחת כולל פרופ' גידי רכבי הרופא שלה שהגיעו לממפיס – ממש סמוך למותה. היא ביקשה לעזור לילדים ולחיילים חולים ונכים". עוד הוסיפה האם חנה: "נוגית נולדה לי כנגד כל הסיכויים, ללא תמיכה של האב, ללא תמיכה של המשפחה, בתקופה שללדת מחוץ לנישואים לא היה מקובל. היא הייתה חלום שלי – מאד פרטי. היא נולדה אחרי יום כיפור בפרוס השנה החדשה ישר לסוכה, הביאה עמה אור גדול ואהבה לחיי ולחיי כל מכריה. היא הלכה לעולמה באפריל בפסח עם פרוץ האביב כשהכל פרח שם בממפיס פריחה מרהיבה. היא הלכה בשיא פריחתה ונעוריה-זה היה מאד כואב. היא שומרת עלינו מלמעלה ואינה רוצה שנתעצב ורוצה שנזכור שהיא כל כך אוהבת. נוגית הייתה מה שמכנים מורעלת לצבא , ראש גדול – ויכלה לתרום הרבה למערכת הצבאית היו לה רעיונות לשיפור תנאי השרות לחיילים ולחיילות. הביאה עמה אור גדול וברכה. סגן-משנה נוגית שגיא נפטרה ביום כ"ה בניסן תשנ"ח (21.4.1998), ממחלתה הקשה בגיל עשרים ושתיים וחצי. היא הובאה למנוחות בבית העלמין בקיבוץ עינת