בן פרחיה ובנימין. נולד ביום י"ב בתשרי תשל"ח (24.9.1977) בראשון לציון, אחיהם הבכור של אופיר וטמיר. ליאור זכור כתינוק ערני וחייכן, שהעדיף לערוך טיולי לילה בעגלה מאשר לישון בשלווה. ליאור החל לדבר בגיל מוקדם, כמעט ללא שיבושי לשון. בגיל שנתיים החל ללכת לגנון וביטא את נטייתו לעצמאות, כשנפרד מאמו במילים: "שלום, את יכולה ללכת". מסלול לימודיו של ליאור החל בבית-הספר היסודי "רמז" בשיכון המזרח בראשון לציון, המשיך בחטיבת הביניים "זלמן ארן" ובתיכון גימנסיה "גן נחום" בעיר, בו למד במגמת חשבונאות. ליאור בילה שעות רבות מול מסך המחשב, אהב להאזין למוסיקה ובייחוד ללהקות "מטליקה" ו"איפה הילד". ליאור אהב לעזור לחלשים ולנזקקים ולתרום מעצמו. בכיתה י"א, כשכל חבריו התנדבו למשמר האזרחי ולמד"א, העדיף להתנדב במעון לילדים מוגבלים, בנימוק שהוא "שמח שיכול לגרום להם לחייך". ליאור שיחק עם הילדים, סייע להם והעניק להם תשומת לב ואהבה. את נטייתו הספורטיבית ביטא במשחק הכדורסל בו הצטיין ואף זכה לכינוי "שבתיל אוניל" כיוון שהיה גבוה, רחב וחזק. בסיימו את כיתה י"ב נכתב עליו בספר המחזור: "ליאור שבתאי הוא האיש החזק". על אף חוסנו הגופני הבולט, ליאור היה טיפוס שקט, ביישן ובעיקר טוב לב. בסוף חודש מרץ 1996 התגייס ליאור לצה"ל, לחיל השריון, ואותר למסלול סיירים. בתחילת הטירונות סבל ממשקל עודף, שהכביד עליו במסעות, וחבריו מספרים שהיה עליהם לגרור אותו, אך לאחר שכושרו השתפר התהפך הגלגל, והיה זה ליאור שסחב את החברים על כתפיו. בטקס סיום הטירונות שהתקיים בלטרון, התגאה ליאור בסמל חטיבה 7 שענד ואז התגלה כי הוא "מורעל" אמיתי. ליאור דיבר בלי הרף על החטיבה ועל יופיו של הסמל. בהמשך, הוכשר להיות טען-קשר בטנק. אחרי ארבעה חודשים במסגרת הסיירים עבר צמ"פ ברמת הגולן, שם זכה לכינוי חדש: "שבצ"ק", קרי, האיש החזק בעולם, לוחם אמיץ. אחרי הצמ"פ עבר לגדוד ברמת הגולן. בחופשותיו, שיתף את משפחתו בחוויותיו ובהתלהבותו. הוא דיבר על הטנק בהערכה וציין: "קורעים אותנו, אבל אני נהנה". גם בשירותו הצבאי התנדב תמיד לעזור לכולם. בדצמבר 1996 עלה לראשונה ללבנון, למוצב "דלעת". למשפחתו סיפר על התנאים הקשים, אך מעולם לא התלונן. כשאירע אסון המסוקים שהה ליאור בחופשה ואמור היה לחזור ללבנון. באסון זה איבד ליאור חברים טובים. הוא הלך ללוויות של שלושה מחבריו והגיע לניחום אבלים בבתי המשפחות. תקופה קשה עברה עליו בשל האסון ואובדן החברים. חברו של ליאור מספר כי אמר: "בלבנון עדיף למות כמו לוחם". ולמרבה האירוניה, גזר את גורלו במילים אלה. בלילה של יום חמישי 27.2.1997 התקרבה חוליה של מחבלי החיזבאללה למוצב "דלעת" והטנק בו שהה ליאור יצא לשטח. הוא וצוותו לחמו בלילה במחבלים והרגו אחדים מהם. ביום שישי, כ"א באדר א' תשנ"ז (28.2.1997), לפנות בוקר, נורה טיל מסוג "פאגוט" לעבר הטנק וליאור, שפלג גופו העליון ניצב מחוץ לטנק, נפגע ונהרג במקום. קצין נוסף נפצע באורח קשה. ליאור וצוות הטנק קיבלו צל"ש מאלוף פיקוד הצפון עמירם לוין, אשר כתב בתעודה: "הנני לציין לשבח את סמל שבתאי ליאור ז"ל על גילוי מקצועיות, דבקות במשימה, נחישות וקור רוח בקרב עם מחבלים", ותיאר את שקרה: "שבתאי ליאור ז"ל, טען בצוות הטנק, אשר הסתער אל האויב מספר פעמים בלילה, פגע והרג בו. בבוקר שלמחרת, לאחר שנתגלה אויב נוסף, הצוות הסתער שנית. במהלך הקרב נפגע הטנק, סמל ליאור ז"ל נהרג וסג"מ מרדכי נפצע. צוות הטנק חילץ את הטנק לאחור. בקרב נהרגו ארבעה מחבלים ומספר מחבלים נוספים נפצעו. סמל ליאור שבתאי ז"ל הצטיין בקרב, נלחם באומץ לב תוך דבקות במטרה". ליאור הובא למנוחת עולמים בבית העלמין שבשיכון גורדון בראשון לציון. בן עשרים היה בנופלו. הותיר הורים ושני אחים. הועלה לדרגת סמל לאחר מותו. במכתב התנחומים למשפחה השכולה כתב הרמטכ"ל אמנון ליפקין שחק: "ליאור שירת כטען-קשר בגדוד 'רומח' של חטיבה 7, ותואר על ידי מפקדיו כחייל מסור, שהפגין מוטיבציה גבוהה לשירות הצבאי, וגילה נכונות לעזור ולסייע לסובבים אותו בכל עת. ליאור בלט בחיוכו, שלא מש מפניו גם ברגעים קשים, והיה אהוד ומקובל בקרב מפקדיו וחבריו כאחד". סגן-אלוף אמנון אסולין, מפקד גדוד "רומח" בו שירת ליאור, כתב למשפחה: "בנכם ליאור הגיע אלינו, למשפחת לוחמי גדוד 'רומח', לפני כשנה, צעיר, נמרץ, שקט, מלא מוטיבציה עם חיוך ענק על השפתיים. "בנכם הוכשר בגדוד, ולאחר מכן שובץ כלוחם בפלוגה מבצעית. החלטה זו נסכה גאווה רבה בלבו, זאת ראיתי במהלך ראיון עמו. בפלוגת 'מחץ' הוכיח מהר מאוד את יכולותיו האישיות והשתלב בפלוגה בצורה מבריקה, בעיקר בזכות היכולת שלו למשוך בקסמיו את הסובבים אותו. לוחמי פלוגת 'מחץ' התגאו מאוד בליאור, ואישיותו הסוחפת עוררה מוטיבציה רבה בקרב הלוחמים לקראת התעסוקה המבצעית בלבנון ליאור רצה בכל מאודו לבצע את התעסוקה בלבנון, בעיקר כדי להוכיח לעצמו ולכולנו מה שהיה – איש מקצוע אמיתי… ליאור היה פרי משובח, אותו גידלתם וחינכתם. אנו, משפחת לוחמי גדוד 'רומח', ראינו מיד כי זכינו לקלוט פרי מזן מיוחד. ליאור היה גדול, חזק מאוד, מעוצב בנפשו, עם חינוך מיוחד לאהבת הזולת. ליאור, שאהב לתת ובעיקר לעזור, נלקח מכם כפרי שנקטף ללא עת". מאיר ניצן, ראש עיריית ראשון לציון, כתב למשפחתו: "האיש החזק הזה היה חבר ורע, בן ונכד, עזר ותרם תמיד לכולם, מעולם לא אמר לא לחבר, מעולם לא סירב למורה או למפקד ובפני מבוגרים ממנו היה מרכין ראשו בביישנות… כך הכרתיו. לכל דבר בחייו הקצרים מצא דרך טובה, דרך משלו, למלא את המוטל עליו ולהרים את תרומתו. את עולמו ואת חייו הקצרים ניסה למצות תוך שילוב בחברה, תוך זה שממלא את חלקו בשלמות ובנועם." בכתבות שהתפרסמו בעיתונות, סוקר בהרחבה הקרב בו נהרג ליאור ותוארה דמותו המיוחדת. עיריית ראשון לציון הסבה את שמו של גן ציבורי, הסמוך לבית משפחתו של ליאור, וקראה לו על שמו. במרכז הגן בנתה המשפחה אנדרטה גדולה מסלע בזלת ועליו חקוקה כתובת וחצובים סמלי החטיבה והגדוד
