שבתאי, יוסף

בן כרמל ופלורה. נולד ביום כ"ט בכסלו תש"ח (10.12.1947) בעיר בצרה שבגולת עירק, בה ישבו אבות-אבותיו דורות רבים. בשנת 1950, אחרי מלחמת הקוממיות בארץ, עלו הוריו עמו בדרך הארוכה לארץ – שאליה נשאו את נפשם ובבואם בחרו בקבוצת אילת-השחר. יחד עם כל ילדי-המשק נעשה יוסף לאחד מחברת- הילדים שם והשתתף עמהם בכל מעשיהם. במשק גדל והתפתח והיה לאיש. תמיד היה הראשון להתנדב לקיום פעולותיה של חברת-הילדים וחבריו אהבו אותו על שמירת היחסים הטובים עמהם ואף תכונתו הטובה – להימנע ממריבות עמהם. טוב-לבו ורגישותו התבטאו בעזרה שהיה מוכן להגיש לזולתו עוד לפני שזו נתבקשה ממנו. הוא היה מעיר לאמו כי יש נפשות בודדות ויש להקל עליהן; זו היתה דאגתו ועיניו הבהירות והטובות תמיד הרעיפו חום ואהבה. ספורטאי טוב היה, כדורגלן שתרם לקבוצת בני המשק, שחיין ואף רקדן. הוא היה אוהב חיים, מזמר ואף אוהב להקשיב לזמר, עיבד את גינתו הקטנה ואהב את משפחתו. אחרי שסיים את בית-הספר במשק התגייס לצה"ל עם שאר חבריו. את מקומו מצא בין התותחנים וגאה היה על מדיו. מסירותו לצבא לא הפחיתה את אהבתו למשק ולבית, כי בכל חופשה כשבא הביתה היה נוהג לפשוט את מדיו, ללבוש בגדי-עבודה ולצאת כדי לתת את ידו עם העובדים. את המסגריה אהב ובייחוד דבק בטרקטור. באלה השקיע את מרצו וחריצותו. עוד בהיותו בשירות-חובה הדריך טירונים ואף אנשי-מילואים אך מעולם לא התפאר בתפקידיו, בגלל צניעותו הרבה. אך באמצע שירותו הסדיר פרצה מלחמת ששת הימים וביום השלישי לקרבות, הוא כ"ח באייר תשכ"ז (7.6.1967), היתה הפגזה כבדה על משקי הצפון. יוסף לא היסס לרגע להגיש עזרה לחבריו ובשעה שחזר לעמדתו-שלו פגע בו פגז סורי פגיעה ישירה – והוא נפל. הובא לקבורה בבית-הקברות הצבאי בנהריה ולאחר זמן הועבר למנוחת-עולמים בבית-הקברות באילת-השחר. הקבוצה הוציאה חוברת לזכרו בשם "יוסף". בספר "בדרכם", שבהוצאת איחוד הקבוצות והקיבוצים לזכר חברי האיחוד שנפלו, הובאו דברים עליו.