שבירו, יחזקאל
יחזקאל (חזי), בן סלחה ונג'י, נולד בשנת תש"ב (1942) בבגדד שבעירק, ועלה ארצה עם משפחתו בשנת 1951. הוא התחיל את לימודיו בעיר הולדתו, ואחרי-כן המשיכם בבית-הספר היסודי על-שם מנחם אוסישקין ברמת השרון. יחזקאל היה צבע, כאביו, אהב מאוד את עבודתו ושקד עליה הרבה, כיוון שבעיניו הייתה זו מלאכת אמנות. היו לו "ידי זהב", והוא הצטיין בתחביבו – נגרות – שעסק בו בשעות הפנאי. את כל רהיטי ביתו בנה במו ידיו וכל ידידיו שיבחוהו על יופיים. אך הוא לא התפאר והתרברב. הייתה לו ביקורת עצמית והוא ידע שעליו להגיע להישגים גדולים יותר. כדי להתבדר ולהתפרק במקצת נהג לצאת לרכוב על סוסים. הייתה לו נפש רגישה ואוהדת, והוא חתר תמיד לאמת, לטוהר המידות וליושר אישי. מוכן היה לעזור לזולתו ככל שיכול, וכל אדם שפנה אליו תמיד מצא אצלו אוזן קשבת ועצה טובה. הוא היה שקט וצנוע, נוח לבריות ואהוב על כל מי שהכירו. מטבעו היה סלחן, שנא סכסוכים ומריבות ונהג אדיבות ונימוס. כל מיודעיו הכירו אותו כאדם עדין ונעים הליכות. יחזקאל גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1959 והוצב לחיל ההנדסה. לאחר הטירונות השתלם בקורס נהיגה, והוצב ביחידה של החיל. ביחידתו נחשב חייל טוב, אחראי ומסור לתפקידו. מפקדיו העריכו אותו וחבריו מצאו בו חבר טוב, נוח והוגן. לאחר ששוחרר מן השירות הסדיר הוצב לחיל הרפואה והשתלם בקורס לחובשים קרביים מחלקתיים. הוא השתתף במלחמה בשנת 1967 והוענק לו "אות מלחמת ששת הימים". כל ימיו היה בן מסור להוריו ואח נאמן לאחיו ואחיותיו. יחזקאל היה בעל אוהב לרות אשתו ואב מסור לבתו הקטנה עינת. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים גויס ונשלח עם יחידתו לחזית רמת הגולן. ביום י"ד בתשרי תשל"ד (10.10.1973) נהרג יחזקאל מפגיעת פגז בבית-חולים שדה ליד אל-על. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובת, הורים, שלושה אחים ושתי אחיות. בנו, שנולד שבועיים לאחר שנפל, נושא את שמו – יחזקאל. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקדו: "יחזקאל ז"ל שירת ביחידת רפואה ומילא תפקיד חשוב בהגשת עזרה לפצועים; תוך כדי עבודתו נפל חלל". הסתדרות פועלי הבניין הוציאה לאור חוברת לזכר חבריה שנפלו במלחמה, ויחזקאל בכללם.
