דניאל, בן עליזה וחיים, נולד ביום ט"ו בתמוז תשי"ג (28.6.1953) בירושלים. הוא למד בבית-הספר היסודי "נוה יעקב" בירושלים, והמשיך בלימודים על-יסודיים בבית-הספר התיכון-מקצועי "ברנדיס", במגמת הדפוס. בקיץ 1971 עמד בהצלחה בבחינות גמר. דניאל היה בן זקונים להוריו, אח לאביגיל, ליוסף ולבנימין. מילדותו התעניין בכל המתרחש סביבו והציג שאלות רבות להוריו ולמוריו. בבית-הספר היה תלמיד שקדן והגיע להישגים נאים במקצועות העיוניים והמעשיים, אך יותר מכל הצטיין בלימודי מקצועות הקודש, והפליא את המורים לתורה ולתלמוד. דני התחבב על מוריו, והיה אהוד על חבריו לספסל הלימודים. מנעוריו השתתף בפעילות ספורט, יצא עם חברים למסעות ולטיולים ברחבי הארץ, והיה פעיל בהכנת מסיבות וחגיגות. בשעות הפנאי בילה במועדון השכונתי, שם גם סייע לחבריו בהכנת שיעורים. כשהתבגר התחיל להתעניין במיוחד במבצעי צה"ל למן הקמת המדינה. "הוא דאג להשיג ספרים שיבהירו לו את מהלכי הצבא ושיקולי המפקדים, בלע בלהט ספרי מלחמה, חוברות של חיל האוויר וחיל השריון, וספרי ביון למיניהם", סיפרה אמו, ואילו אחיו מציינים שהיה רגיל למתוח ביקורת, חיובית או שלילית, על מבצעים שונים. לימים גם הרחיב את ידיעותיו בענייני צבא ומלחמה על-ידי קריאת ספרים ומאמרים על תולדות מלחמת העולם השנייה. "דני נהג לסכם את הנקודות החשובות, כדי שיוכל לשוב ולעיין בהערותיו החשובות ולהתעמק בהן. ספרי הביון עניינו אותו, על שום תרומתם להבנת המערכות המסובכות הפועלות מאחורי הקלעים. אני זוכר כיצד ערך השוואה בין שיטות הביון הישראלי לשיטות הביון הבין-מעצמתי", נזכר האב. גם חבריו של דניאל מציינים את כושר מחשבתו ואת כישרונו המצוין בניתוח שיטות פעולה צבאיות. הם אף סיפרו שדני הסב את תשומת לבם להצעות משלו, לפיתוח רשת ישראלית להפעלת כלי מלחמה וביון. דניאל עשה ככל יכולתו להדביק את ההתפתחות הרבה בפיתוח טילים, מטוסים, צוללות וכלי שריון. "כל מה שחקר ועשה, לא עשה אלא מתוך רצונו העז להעצים ולהאדיר את כוחה של מדינת ישראל", אמרה אמו והוסיפה: "דניאל היה ירא-שמים, רחב לב וענו. אהבה דתית, לוהטת, אהב את ארץ-ישראל. הוא התנדב למשימות שונות, וערב גיוסו לצה"ל היה נחוש בהחלטתו לתרום מלוא מרצו לתקומתה של המולדת ולחיזוקה". דניאל גויס לצה"ל בראשית אוגוסט 1971, ולאחר הטירונות הוצב לחיל הרגלים. זמן מה שירת כרובאי ביחידה ואחר-כך נשלח בהמלצת מפקדיו לקורס מ"כים, אך בגלל מחלות שונות שפקדו אותו, נאלץ לפרוש מן הקורס. מפקדיו ציינו, שחרף היותו מוגבל מבחינה רפואית, ביקש להיות פעיל ושותף לכל הכרעה צבאית. בין חבריו לנשק נודע כחייל טוב, אחראי וממושמע. גם בתקופת שירותו בצה"ל הקפיד לשמור על המסורת הדתית שלפיה חונך. על חלקו בפעילות המבצעית הוענק לו "אות השירות המבצעי". כל ימי שירותו הקפיד לכתוב להוריו, לאחיו ולאחותו. כשבא הביתה לחופשה קצרה, ביקש לשמוע כל אשר התרחש בבית בהעדרו. על עצמו לא הכביר מילים, ולא התגאה בהישגיו. "צנוע היה, ישר וטוב-לב", אמרה אביגיל. כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים, הייתה יחידתו ברמת הגולן, ונשלחה לקדם את פני התקפות הסורים בגזרתה. יותר מעשרה ימים לחם דני בלא ליאות ובאומץ לב בכוחות הסוריים. ביום כ"ב בתשרי תשל"ד (18.10.1973) נפגע ונהרג בהפגזה ארטילרית באזור תל-שאמס. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי בהר-הרצל. השאיר אחריו הורים, אחים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים להורים השכולים כתב מפקד היחידה: "בנכם ביצע תפקידו כרובאי בפלוגה בגדוד "גדעון" של חטיבת "גולני" בצורה מושלמת ומופתית, באומץ לב, במסירות ובנאמנות. הוא היה חייל טוב ואהוד על חבריו ועל מפקדיו". חבריו של דני, בוגרי מחזור כ"א בבית-הספר "ברנדיס" בירושלים, הוציאו לאור חוברת זיכרון ובה דברים על דמותו ועל דרכו של חברם האהוב, דניאל שבילי ז"ל.
