שביט, שי

שי, בן אביבה ויוחנן, נולד ביום י"ח באב תשי"ד (17.8.1954) ברביבים. הוא למד שם בבית-הספר היסודי ובבית-הספר התיכון, עד הכיתה הששית, וסיים את לימודיו בבית-הספר התיכון-אזורי "מעלה הבשור" בחבל אשכול, במגמה הריאלית-ביולוגית. שי היה הבכור להוריו והם מודים שחרדו לכל צעד מצעדיו. לימים, כשגדלה המשפחה והתרחבה, התגלה שי כאח מסור ונאמן לאמיר, אהוד ועידו, אחיו הצעירים. בילדותו היה מופנם וסגור בתוך עצמו ולא הרבה להביע את דעותיו ואת רגשותיו. רק במחיצת הוריו ואחיו חשף מקצת מהמתרחש בלבו. יחד עם זאת העידו עליו שהיה נער חושב ופיקח, וכל אימת שביטא את מחשבותיו היו דבריו ברורים ונבונים. מנעוריו הצטיין באהבתו לטבע, לנופי הארץ ולבעלי החיים בה, וכשלמד בבית-הספר התיכון, בחר להתמחות בתחום הביולוגיה. שי הקדיש את שעות הפנאי שלו לקריאה. אמו סיפרה כי "לפעמים היה נדמה שבולמוס של קריאה אחז בשי שלנו, כאילו ביקש להחזיר לעצמו את מה שהפסיד בשנותיו הראשונות בבית-הספר". כשהיה בן עשר החל לנגן בכינור. הוא התמיד בנגינה כשש שנים ולאחר שהפסיק לנגן, המשיך להאזין למוסיקה ובעיקר למוסיקה מודרנית, על מקצביה המיוחדים. הוא השתתף בפעילות חברתית ותרבותית במסגרת תנועת הנוער, השתלב בחברת בני גילו והיה שותף לתעלולים ולמעשי הקונדס שבצעו. בשנות בחרותו היה פתוח לכל, אהב חברה ורכש לו ידידים רבים. אחרי נפילתו העידו ידידיו כי "הוא היה שד בטיפול בכלים. היו לו ידי זהב… וכששיחק כדורגל הייתה בו עקשנות כזאת…". חבריו, המתקשים להשלים עם אבדנו, אמרו אחרי שנפל בקרב: "לקחו לנו את הילד הטוב של אלוהים". שי גויס לצה"ל בראשית נובמבר 1972 והתנדב לחיל השריון. לאחר הטירונות הוצב ליחידת חרמ"ש. הוא היה לוחם מצוין וחייל מסור ונאמן. גם בשעות הקשות של האימונים והפעילות המבצעית ידע לשמור על קור הרוח ושלוות הנפש המיוחדים לו. מטבעו ניחן בעקשנות ובדבקות במטרותיו ופעל ללא ליאות עד שהשלים כל משימה שהוטלה עליו. במלחמת יום-הכיפורים השתתפה יחידתו בקרבות הבלימה וההבקעה נגד המצרים בסיני. בקרבות הקשים ניסו שי וחבריו לבלום את התקפות האויב שחצה את התעלה. בעצם ימי הקרבות כתב להוריו ולאחיו: "אני בסדר גמור. אל תדאגו יותר מדי. הכל בסדר. המשיכו לחיות את חייכם כרגיל. זה העיקר. להתראות אחרי הניצחון, שיבוא במהרה". ביום כ' בתשרי תשל"ד (16.10.1973) יצא כליווי לכוח רפואי בדרכו ל"חווה הסינית". בדרך ליעד נפגע שי מיריות צלף מצרי ונהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין הצבאי ברביבים. השאיר אחריו הורים ושלושה אחים. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. במכתב תנחומים למשפחה השכולה כתב מפקד היחידה: "בנכם, רב"ט שי ז"ל, שירת ביחידת שריון תקופה ארוכה. הוא היה לוחם מעולה ומסור לתפקידו. היה חביב על מפקדיו ועל חבריו, וביצע את המוטל עליו לשביעות רצון מפקדיו. שי לחם באומץ לב ובחירוף נפש". בני משפחתו וחבריו בקיבוץ רביבים הוציאו לאור חוברת בשם "שי מן האשלים", ובה קורות חייו ודברים על דמותו.