שביט (רקר), ירון

בן טובה ואברהם ז"ל, נולד ביום ט"ז בניסן תשכ"ב (20.4.1962) ברמת-גן. בהיותו בן חמש וחצי שנים נהרג אביו, איש צבא הקבע רב-סרן אברהם שביט, בבקעת הירדן. אירוע טרגי זה השאיר על ירון חותם בל יימחה. תגובתו הראשונה להודעה על נפילת אביו הייתה: "אבא כבר לא יראה איך אני הולך לכיתה א' ואיך אורן (אחיו הצעיר) יושב". עד לאותו יום היה ירון ילד שובב, פתוח ועליז מאוד. מאותו יום ואילך הוא הרצין מאוד, בגר והיה מופנם ומסוגר. כבר אז גמלה בקרבו ההחלטה להתגייס, כמו אביו, לחיל-הצנחנים. ירון למד בבית-הספר היסודי "שילה" ברמת-גן. בהיותו בכיתה ד', הוא הצטרף לתנועת "הצופים". תחילה היה ירון חניך בתנועה, ואחר-כך מדריך. ירון היה מוסיקלי מאוד, הרבה להקשיב למוסיקה והחל ללמוד לתופף על תופים. בתיפוף הוא הביע את כל רגשותיו, שמחה ועצב, עליצות ויגון, כעס והשלמה. לאחר שסיים את בית-הספר היסודי, המשיך ירון בלימודיו בבית-הספר "תיכון חדש" בתל-אביב. הוא השתדל להקל מאוד על אמו האלמנה. וב"ידי הזהב" שלו תיקן את כל הטעון תיקון בבית. ולא רק בביתו. גם לסבתו עזר ירון בשיפוצים בדירתה לצבוע, לסייד ועוד. ירון היה קשור מאוד לאמו ולאחיו, ומעולם לא החמיץ ארוחת ליל-שבת בבית. גם כאשר ערך עם חברו טיול לאירופה לפני גיוסו לצבא, תכנן את המסלול כך שיוכל להתקשר מדי פעם הביתה, וחלק גדול מזמנו הקדיש לבחירת מתנות לבני משפחתו ולקנייתן. ירון גויס לצה"ל במחצית נובמבר 1980, וכאביו לפניו התנדב לשרת בחיל-הצנחנים, למרות שכבן למשפחה שכולה היה יכול להתגייס ליחידה עורפית. ביחידת הסיור שצורף אליה הוא ראה את מקומו, ובה בחר להשקיע את מרצו, אמונתו וכוחו. ירון ידע כי זאת יחידת הקו הראשון, ובה יוכל להגן ביחד עם חבריו על המולדת. הוא היה אחרון החיילים שהגיע לסיירת, אבל מיד תפס את מקומו ביניהם. ירון סימל בעיני חבריו ומפקדיו את האדם החושב, הרגוע, את זה המחושב תמיד. ירון עבר קורס סיירים וקורס צניחה. כאשר נפטר סבו, היה ירון לאחר מסע רגלי מפרך, שבמהלכו נפצעו רגליו וההליכה קשתה עליו. למרות ההפצרות שלא ישתתף בהלוויה, חשק ירון שינים וחלק את הכבוד האחרון לסבו האהוב. עד פרוץ מלחמת שלום הגליל, הייתה דרכו של ירון רצופה בפעילות מבצעית, מאבטחות ועד למרדפים בבקעה. כשפרצה המלחמה, הוא עלה עם יחידתו ללבנון, ידע קרבות קשים והיה מהמובילים בציר. ירון נלחם כשד, ומראהו נסך ביטחון בחבריו ומפקדיו. הוא היה ידוע בשמירתו הנלהבת על ניקיון וסדר, וגם בתנאים הקשים שהיו בלבנון הקפיד על כך וציוד הניקיון תפס מחצית מתכולת התיק שלו. חבריו קראו לו "הדוכס", כי תמיד היה נקי ונודף ריח של סבון ואפטר-שייב. ביום י"ט בסיוון תשמ"ג (31.5.1983), בהיותו בדרכו מדרום הארץ בחזרה ללבנון נפל סמל ירון בעת מילוי תפקידו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית-הקברות הצבאי בקריית שאול. לאחר נופלו, הוענקה לו דרגת סמל-ראשון. ירון השאיר אחריו אם ואח. במכתב התנחומים למשפחה השכולה, ציין מפקדו: "ירון התגייס לצוות נובמבר ליחידתנו המובחרת… משך המסלול נתגלה לנו ירון במלוא אישיותו, במלוא אנושיותו. למדנו את ירון במהלך תקופה ארוכה רצופת קשיים וחתחתים… המסלול הקשה לא נתן הנחות, אך אדם וחייל כירון לא ויתר אף רגע לשום קושי או מכשול, ותמיד זכר גם את חבריו וידע לעזור ולעודד… ירון היה חייל ומפקד מצוין והיווה דוגמה ללוחם בסיירת צנחנים". משפחתו הוציאה לאור ספר זיכרון, להנצחת דמותו ומעשיו