רצ’בסקי, אברהם (אברמקה)
בן מלכה ויהושע, נולד ביום ט' בתמוז תרפ"ה (1.7.1925) בתל- אביב, בן למשפחה חלוצית שעלתה ארצה מליטא בשנת 1923. אברהם למד בבית-הספר היסודי "גאולה", בבית-החינוך בצפון ובבית-הספר המקצועי על שם מכס פיין, בו למד שלוש שנים והתמחה במקצוע החרטות. אחרי שסיים את לימודיו בבית-הספר, עבד במסגריה של "סולל-בונה" בנחלת יצחק. היה בן מסור ואהוב ואח נאמן, אדיב ועדין ביחסו לזולת, אהב את המעשה וידע לשמור סוד. היה חבר "הנוער העובד" ופעיל בשורות ה"הגנה" מגיל 15 וחצי, אחראי ונאמן במילוי תפקידיו שהיה מקבלם על עצמו ברצון, מתוך אהבת המולדת והתלהבות לרעיון עצמאות ישראל: "אחת מידי הייתי נותן, ובלבד שתקום מדינת ישראל" – היה אומר. בימי מלחמת-העולם השנייה שירת כנוטר בקיבוץ דן מספטמבר 1944 עד ספטמבר 1946 ואגב שירותו השתתף בפועל בהעברת פליטים יהודים מסוריה. כתום שתי שנות שירותו חזר למקום עבודתו. עם החלטת עצרת האו"ם ב-29.11.1947 על חלוקת הארץ לשתי מדינות ופרוץ מלחמת- העצמאות בעקבותיה, עזב את עבודתו והעמיד את עצמו לרשות ה"הגנה". מתוך הכרה והבנה ברורה הסביר להוריו בכל הפשטות כי עצמאות אינה נקנית אלא במלחמה, וייתכן שעליהם יהיה להקריב אחד משני בניהם במלחמה זו. אברהם השתתף בפעולות בסביבות יפו ואבו-כביר. ביום 1.2.1948 התגייס גיוס מלא ולאחר שהשתלם בקורס סמלים ובקורס נשקים, נשלח לבאר טוביה כנשק פלוגתי באחד הגדודים של חטיבת "גבעתי". כחייל התבלט בהכרת אחריותו ובהעמדת החובה והתפקיד מעל לכל עניין אחר. אחרי חופשתו האחרונה, כשחזר לבסיסו בבאר טוביה, התנדב לאחת מפלוגות הגדוד, שהיתה מוצבת בנגבה. כנשק פלוגתי אסור היה לו לצאת לשם, ואף חבריו הפצירו בו, אך הוא עמד על דעתו. יממה לפני תום ההפוגה הראשונה, ב-8.7.1948, תקפו המצרים את משלטי כוחותינו. בליל 9.7.1948-8 נטלו כוחותינו את היוזמה והפלוגה אליה הצטרף כבשה את משלט עיבדיס ואברהם היה בין ראשוני המסתערים. האויב הוכה ושלל רב נפל בידי אברהם וחבריו (בין השאר שלושה תותחים, שאחד מהם נקרא על שמו: "יד אברהם"). בקרב זה, עם חילופי הכוחות במשלט הכבוש, חיפה אברהם עם שניים מחבריו על המחלקה המתחלפת כדי להטעות את המצרים במטר יריות תכוף, ואמנם החילוף עבר ללא קורבנות, אך הוא נפגע מכדורי האויב ונפל, ביום ב' בתמוז תש"ח (9.7.1948). הובא למנוחת-עולמים בקבר-אחים בבית-הקברות הצבאי בנגבה.
