בן פנינה ודן. נולד ביום ה' בסיוון תשל"ב (18.5.1972), בקיבוץ בית השיטה. הבן הצעיר במשפחה בת חמישה ילדים, דור שלישי בקיבוץ בית השיטה, שם גדל, למד והתחנך. משחר ילדותו היה שחר ילד מיוחד – מרדני, מוכשר וסקרן. כשבגר, בלט בחשיבתו המקורית. היה יצירתי ורחב אופקים. בלימודיו בבית-הספר הצטיין במקצועות הריאליים ובו בזמן התעניין באמנות. שחר היה פעיל מאוד בחברת הנעורים במשק, הדריך את בני הקיבוץ הצעירים, ארגן פעולות חברתיות ומסיבות. לקראת פעילות תרבותית, היה זה שחר שהגה את הרעיונות וכתב את החומר – תסריטים ושירים, שביים וגם הציג. נער רגיש ואהוב על סביבתו החמה והרחבה. בסיום לימודיו ולפני גיוסו לצה"ל, יצא שחר לשנת שירות שלישית והדריך במסגרת "המחנות העולים" ברחובות. בחודש פברואר 1992, גויס שחר לשירות חובה בצה"ל. התנדב לחטיבת הצנחנים ונבחר לשרת ביחידה "עורב". בתום הטירונות עבר קורס צניחה ונשלח להרחבת הכשרתו הקרבית בקורס מ"כים חי"ר. שחר קיבל דרגת רב"ט וחזר ליחידתו להמשך אימונים. לאחר תקופה הועלה לדרגת סמל. תקופות ארוכות שירת עם יחידתו בלבנון. לדברי מפקדיו, היה שחר לוחם מקצועי ומקורי, שהצליח לתפקד תחת אש בקור רוח למופת, ובכך שימש דוגמה לחבריו. ביום כ' בתמוז תשנ"ג (9.7.1993), נפל שחר בקרב בסוג'וד, בדרום לבנון. הוא היה בעמדת התצפית בעת התקפת מחבלים על המוצב. עמו נפלו סגן אברהם מילר וסמל דניאל ריי וחמישה חיילים אחרים נפצעו. אחד הפצועים, רב"ט יונתן בוידן, נפטר כעבור שישה ימים. שחר הובא למנוחת עולמים בחלקה הצבאית בבית העלמין בקיבוץ בית השיטה. הותיר אחריו הורים, שלוש אחיות – עידית, אפרת וורד ואח – ברק. בן עשרים ואחת היה שחר בנופלו. לאחר מותו הועלה שחר לדרגת סמל ראשון. מפקדו, שנפרד ממנו ליד הקבר הפתוח, הספיד: "היית חבר לנשק ולוחם מצטיין. לחמת עם חבריך בצורה מעוררת הערכה… קר רוח ובעל שקט נפשי מיוחד, שהקרין ביטחון על הסביבה… טוב לב של יחידי סגולה. תמיד נשארו לך כוחות פיסיים ונפשיים לעזרה ולתמיכה באחרים". במכתב ניחומים למשפחה, כתב מפקד היחידה: "שחר נפל בעת מילוי תפקידו, כאשר יצא עם כוח להחליף יחידת צד"ל במוצב סוג'וד, בגזרה המזרחית בדרום לבנון. היה אדם שקט, שביצע את המוטל עליו בצורה הטובה ביותר… חייל מקצועי, אשר היווה דמות לחיקוי בקרב החיילים הצעירים ביחידה". שחר הותיר אסופה של תסריטים, קטעי סרטים, שעשה עם אחיו ברק, שירים ודברי הגות. במכתבו האחרון מלבנון כתב לאחיו ברק: "…אצלנו בן-אדם לא נמדד לפי החוכמה או המוכשרות שלו, אלא איך הוא בתור חבר ואיך הוא מתמודד במצבי לחץ… מה שהכי חשוב זה להיות חבר טוב גם כשיורים עליך". בשירו האחרון, כתב שחר: "בגן העדן נערכים לחגיגה,/ הטוב שבבחורים מגיע./ השער קושט, נערכו שולחנות / בסתר לבן הנשים בוכות./ האבות בוכים על פני האדמה,/ הטוב בבנים נטמן בה./ הקבר נחפר, הונחו הזרים/ ממעל ברקיע מלאכים שרים./ וריח המוות עוטף את הכל / אובדן חברים, הכאב והשכול,/ ובגן העדן החגיגה מתחילה/ הטוב שבבחורים הגיע". באחד מתסריטיו, שכתב לפני גיוסו לצה"ל, מספר שחר על מחזור בנים ובנות, בני קיבוץ, בתום שירותם הצבאי. הקטע האחרון אמור להיות מצולם בבית הקברות, על רקע שדות העמק, כאשר כולם נאספים להלוויית אחד מבני הכיתה, שנספה בפעולה נועזת בלבנון.
