רפאלי, יובל

בן אברהם ונורית. נולד ביום כ"ו בתשרי תש"ח (10.10.1947) בגבעת-חיים. תקופת-חייו הראשונה עברה עליו בתוך שמחת הישוב העברי כולו, כי הימים היו קרובים להחלטת העצרת הכללית של האו"ם על חלוקת הארץ. ימי-שמחה-ושכרון היו הימים ולאלה נתלוו חרדה על מה שעומד לקרות. למן הרגע שבו נולד יובל הרגישו הוריו כי התינוק שנולד להם עתיד להיות חייל לוחם. בגיל חמש כבר התגלו בו תכונות מיוחדות: חוש טכני, תודעת פרספקטיבה ודמיון לרוב. מקטנותו היה אוהב לצייר – והציורים הללו משמשים נושא למחקר בפגישותיהם של מחנכים ובסמינריונים. עם לימוד הקריאה בהיכנסו לכיתה א' נפתחו לפניו כל השערים: כל אות, כל מילה וכל משפט גילו לו עולמות חדשים. הוא היה יוצא לטיולים בשדות עם מורתו, מחפש בעלי-חיים ומתבונן בצפרים. בחבורה של חובבי-טבע מושבעים היה והוא לא החמיץ טיול, השתתף בכולם ואהב לתפוס בזים וגידל אותם באהבה רבה. כן היה אוהב כלב נידח מקרב אותו ומגן עליו מפני כל חורשי-רעה; וגם חתול תועה לא היה נוטש לנפשו ובייחוד אם היה פצוע. במלאת לו עשר פרצה מערכת-סיני ודמיונו היה משולהב כתוצאה מסיפורי החיילים ומציורי המלחמה. הצנחנים שימשו לו סמל של גבורה ומחשבתו היתה נתונה לדמויות שכבשו את לבו. עם בואו של גיל-ההתבגרות היה בין התלמידים הטובים ובצאתו לעבודה היה מראה מסירות ללא גבול. בכל להט-הנעורים שבו היה מתקומם נגד אי-צדק, הגן על חלש ממנו ותמך בו. הוא לא ידע שקר מהו ועל מעשה תעלולים היה מודה. מי שהעמיד לפניו אתגר – יכול לו, אם בשטח הספורט והכושר הגופני ואם בשטח הלימודים, הומניים כריאליים. הוא רצה להיות פיסיקאי, אך כשהגיע להחלטה מה המקצוע שיבחר בו קמו לפניו מכשולים – אלה הדפוסים שהיו נהוגים בבית-הספר. אז עזב את הלימודים והוריו לא התנגדו לכך, כי בטוחים היו ביכולתו, בכוח רצונו להגיע למטרה שהציב לעצמו. לפני הגיוס באה שנה של עבודה פוריה, שנה מלאת תוכן ואושר, כשהוא עצמאי וחפשי מכבלי בית- הספר ואחראי לעבודה מסויימת שהיה עושה בשלימות בלתי-רגילה לאדם צעיר. בתקופה האחרונה הפך לבוגר ולרציני ולבחינות-הבגרות במתימטיקה התכונן בלילות, וגם אם אהב להשתולל כמקודם גילה פתאם את עולם המוסיקה והספרות. בנובמבר 1967 גויס לצה"ל, אשר בו התחזק גם ברוחו וגם בגופו ובסיירת הצנחנים היה לחייל למופת והיה אהוב על מפקדיו וגם חבריו. בימי שרב ובימי גשם היו רגליו דרוכות באבק בשבילי הארץ ולעיניו התגלו נופים מרהיבי-עין בלתי-מוכרים לו. בימים שלפני מלחמת ששת הימים עבר לארכה ולרחבה של המולדת; בימי המלחמה עצמה נמצא במפרץ שלמה על יד תעלת סואץ וברמת-הגולן; ולאחר המלחמה – בעזה, ברפיח, ביריחו, ולכל אורך הירדן – ואף מעבר לירדן, במטוסים, בהליקופטרים, בזחל"מים ובג'יפים. חייו היו סוערים ובייחוד באותה תקופה עשירת העלילות, ההרפתקאות והחוויות – עד אשר בא יום ד' בתמוז תשכ"ח (30.6.1968), בו נפל בקרב בשעה שנתקל בחוליית חבלנים בבקעת הירדן, ליד גשר דמיה. הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות בגבעת-חיים איחוד. מפקד-יחידתו במכתב- התנחומים להוריו כתב בין השאר: "יובל היה אחד החיילים האהודים במחלקתו, מסור ונאמן לתפקידו, עצמאי במחשבתו ובהתנהגותו. היתה לו דעה משלו, ולא תמיד הזדהה עם דעת הכלל. אך היה לו רגש כבוד של חייל וביצע כל אשר הוטל עליו ובשלימות וללא פגם. היה בין החיילים הראשונים אשר נבחרו לכל מיבצע משום שהוא נתן למפקדיו הרגשה שיש על מי לסמוך. היה בעל כושר גופני בלתי-רגיל ובעל הופעה קשוחה לעתים, אך יחד עם זאת ניחן בנפש רגישה ועדינה". במלאת שנה לנפלו הופיע ספר לזכרו בגבעת-חיים איחוד.