רענן, יעקב

בן אביגדור וסטלה. נולד ביום ח' בסיון תרצ"ד (22.5.1934) בוינה, בירת אוסטריה. בשנת 1939, בהיות יעקב בן חמש, עלתה המשפחה לארץ והתיישבה בבת-ים. שם נוצר הקשר הראשון שלו עם הים. אמו מספרת עליו כי בהיותו ילד קטן היו דרושים מאמצים רבים כדי להניאו מלהיכנס לתוך מים כלשהם ופעם כשידיד המשפחה לקח אותו לסלע המפורסם שממול לאיזור הרחצה בחוף בת-ים והשאיר אותו שם לא נבהל והצליח לשחות לבדו אל החוף וכך למד לשחות. כשהיה בן י"ג נתייתם מאביו. בתקופת-נעוריו השתייך יעקב לסירות "הפועל" בבת-ים ועמן היה יוצא להפלגות ממושכות. לאחר שגמר את לימודיו בכיתה הששית בבית-הספר התיכון בחולון החליט לצאת אל הים ואז הצטרף לצי-הסוחר ועבד כנער-סיפון באניה. לאחר-מכן עבר לגדנ"ע-ים ומשם – עוד לפני הגיוס – לחיל-הים. ביולי 1951 גויס לצה"ל. שירותו הראשון בחיל-הים היה בספינה "א16- ", לשעבר ספינת-מעפילים ובראשיתה ספינה שוברת-קרח. שם הגיע יעקב לדרגת רב- מלחים ולאחר-מכן השתתף בקורס-חובלים שאותו סיים בשנת 1955 ופנה לטורפדות. הוא היה סגן מפקד-טורפדת ולאחר-מכן – מפקד נחתת. באוקטובר 1957 התנדב יעקב לשירות בצוללות. השירות בהן היה חלום-חייו. לקורס הצוללנים התקבל כשהוא בדרגת סגן. יעקב יצא לחוץ-לארץ במטרה לשרת כקצין טורפדו בצוללת הראשונה "תנין" וחזר כשהוא משמש כסגן מפקד-הצוללת. הוא החל להתרכז יותר ויותר בנושא "לוחמת צוללות" וכל ספר בנושא עבר תחת ידו. ביחוד התעניין בתקופת מלחמת-עולם השנייה ובלוחמת הצי הגרמני. לאחר "תנין" נתמנה למפקד של ספינת פטרול-הקרב, אח"י "נוגה;" זו היתה ציידת-צוללות. זאת היתה תקופת-מעבר, אשר בו עברה "תנין" סידרה של שיפוצים. בחיל- הים היתה החלטה שעל קציני-צוללות לשרת זמן-מה באניות-שטח לפני קבלם את הפיקוד על צוללת. כך שירת יעקב חדשים אחדים במשחתת "יפו" וב"נוגה". בשנת 1963 נסע לאנגליה ועבר קורס של מפקדי-צוללות וכשחזר, קיבל לידיו למשך שנתיים את הפיקוד על הצוללת "רהב". יעקב יצא ללמוד בבית-הספר לפיקוד ומטה ולאחר שסיים את לימודיו בו נתמנה לקצין אג"ם של שייטת הצוללות. הוא הגיע בשירותו לדרגת רב-סרן. יעקב אירגן קורסים של לוחמת-צוללות והדריך קצינים בנושא זה. כן כתב גם חוברת הדרכה בעברית העוסקת במרוכז בתורת-הלוחמה של הצוללות. בשנת 1965 יצא שוב לאנגליה עם משפחתו כדי לפקח על השיפוצים ב"דקר" ולאמן את אנשי-צוותה. תקופה זו היתה קשה – ולעתים אף פקדה אותם האכזבה ואף המרירות. יעקב היה אז ממורמר על חוסר יכולתו לשנות דברים בצוללת או לקבוע דברים שלא ניראו לו. הוא היה עצור מאד ומאופק ולא בקלות היה מגלה את רגשותיו. תמיד מצא זמן לשוחח עם ילדיו ואהב לדבר אליהם כאל מבוגרים. הוא הקדיש להם הרבה מזמנו והיה לוקח אותם לטיולים ולשיט בסירות. היתה לו הערכה מיוחדת לאדם שגילה רצון בעבודה. בתום ההפלגה של "דקר" היה יעקב, (מפקד "דקר"), עתיד ליטול את הפיקוד על שייטת-הצוללות כולה, אך הוא לא שמח כל כך מכיון שהוא העדיף להיות בתוך הצוללת ולא לפקד על השייטת מן החוף. הוא היה מפקד בעל יזמה, וכושר רב. ביום 7 בינואר נפרדה ממנו משפחתו. הם יצאו מאנגליה על מנת לטוס הביתה. לא עברו ימים רבים והצוללת הפליגה בדרכה הביתה, וכשהיתה בנתיב-הים שבין גיברלטר לחיפה, נותק עמה הקשר ושוב לא נתחדש. זה היה ביום כ"ד בטבת תשכ"ח (25.1.1968). הרבנות הראשית קבעה איפוא כי תאריך-פטירתו של יעקב, בשעת מילוי תפקידו יחד עם השאר, הוא יום כ"ט בטבת תשכ"ח (30.1.1968). הניח אשה ושלושה בנים. מאחר שיעקב נמנה עם אנשי הצוות הנעדרים הוצבה לו מצבת זיכרון בתוך האנדרטה לזכר אנשי "דקר" בבית-הקברות הצבאי שעל הר-הרצל בירושלים. בספרו של ערן שורר "ששה ימים ב'דקר' " הוקדשו עמודים מספר ליעקב, לתודותיו ועליו – כאדם וכמפקד. כן הובאה בספר זה תמונתו. ביום י"ג בסיוון תשנ"ט (28.5.1999), בתום שנים של חיפושים, נמצאה הצוללת אח"י "דקר" על קרקעית הים התיכון, בעומק 2900 מ' בנתיב הפלגתה המתוכנן ובמרחק 250 מייל מנמל חיפה. החלל הינו מקל"ן- חלל שמקום קבורתו לא נודע.