בן דינה וזוסמן, נולד בחול-המועד סוכות, י"ח בתשרי תרפ"ט (2.10.1928) בעיר חמניץ, גרמניה. הולדת משה עיכבה את עליית הוריו לארץ, כי שמו לא נכלל בסרטיפיקט שקיבלו לפני שנולד, וכך נדחתה עלייתם ב-10 שנים. לאחר שזכו בסרטיפיקט חדש הגיעו ארצה בספטמבר 1938 ומשה אז בן 10. את חמש שנות חייו הראשונות בילה בגרמניה, וחמש שנים – בבלגיה, בה ביקר בבית- ספר יסודי בשפה הצרפתית. בארץ המשיך לימודיו בגימנסיה "בלפור" בתל-אביב אותה סיים בשנת 1947. הוא למד בשקידה, ידע שפות, הצטיין בייחוד במתמטיקה ובמדעי-הטבע. כך העריכוהו מחנכיו: "עניו בלי השפלה, בטוח בלי התרברבות, אדיב בלי חנופה! דעתו בדוחה עם תשעה קבים של כובד-ראש ובינה…" משה התכוון להמשיך ולהשתלם בטכניון העברי בחיפה, ואף הספיק להירשם אליו זמן קצר לפני נופלו. בשנות לימודיו בגימנסיה שירת בגדנ"ע ובשירותי-עזר בפעולות המאבק ובאירועי "השבת השחורה" (29.6.1946) בתל-אביב אף טעם טעם מחנה-מעצר בריטי. היה גם חבר פעיל במועדון השייטים. בהיותו בן 15, כאשר שהה בחופשה בחניתה, הצטרף לתנועת "גורדוניה", בה מילא תפקידי חינוך והדרכה. בחניתה, אשר היתה לו לבית שני, בילה את חופשותיו, ואף את שנת שירותו בנוטרות, לאחר שסיים את הגימנסיה, עשה שם. את שירותו קיים בהתלהבות רבה ובמצב-רוח מרומם, יומם – בעבודה במשק, ולילה – בשמירה. בתקופת שירותו בנוטרות הועמד לראשונה במבחן הקרב עם הכנופיות וידע לעמוד בו. היה חבר במשמר הנע של נהריה והשתתף בליווי שיירות לחניתה, ליחיעם ולחיפה דרך ואדי-רושמיה ובחזרה. במסע פריצת הדרך לנהריה והקריות, שאורגן על-ידי מפקד נפת זבולון מטעם ה"הגנה" בן-עמי ב-26.3.1948, נמנה עם מעבירי המזון, המים והתחמושת ליחיעם בלילות. הוא השתתף בכל הפעולות בגליל המערבי, פעולות כיבוש, חבלה ונקם, ובמארב לשיירת הנשק הערבית ליד קרית מוצקין. במאי 1948 התגייס עם כל חברי המשמר-הנע ושירת בחטיבת "כרמלי". היה חבלן, סיים קורס מ"כים והומלץ לקבל תפקיד מפקד מחלקה. משה השתתף בקרבות לג'ון, ג'נין ואחרים ולאחר-מכן הועבר לגליל המזרחי. משלט שייח'-עבד שליד מנרה הוחזק על-ידי כוחותינו. ב-22.10.1948, במהלך ההפוגה השנייה, תקפו כוחות קאוקג'י את המשלט במפתיע והוא נפל בידיהם. באותו יום תקפה פלוגת משוריינים של חטיבת "כרמלי" בניסיון לכבוש את המשלט מחדש, אך ללא הצלחה. למחרת נערכה התקפה נוספת, אך גם הפעם ללא הצלחה. בקרב זה נפל, ביום כ' בתשרי תש"ט (23.10.1948). הובא למנוחת-עולמים בבית-הקברות הצבאי בראש פינה. כמפקד הצטיין בשקידה על טובת חבריו לנשק אף בתנאים הקשים ביותר ונטע בהם רוח ביטחון ועוז, נאמנות ומסירות לחובתם הקדושה. במרץ צעד ללא-חת בראש כיתתו לקראת האויב. חבריו ראו בו סמל של מסירות, אמונה ולהט במילוי התפקידים שהוטלו עליו. את פתו חלק עם חבריו. הסתכן בהוצאת פצועים משדה הקרב. וכך העריכוהו חבריו: "לפני הקרב שנפל בו עודד את אנשיו והכין אותם לקראת המשימה האחראית והכבדה. התלוצץ והפטיר בצחוק: 'אין דבר, נגמור עם האויב ונחזור בערב הביתה'. נפל, אך במותו הציל את חייהם של רבים מאיתנו". "עמדנו מעטים מול רבים, מול אויב עצום ורב פי כמה מאיתנו, ומשה ז"ל עודד את רוחנו, הרגיע ונסך אומץ בלבנו. 'אין דבר, נוכל להם!'" "כשהוטלה עליו משימה היה מבצעה בשיקול-דעת ובסדר מופתי. הוא ידע על מה הוא נלחם והיה נוסך את אמונתו זו גם בנו. ידע לנחם את הפצוע, להשקיט את רוחו, לעודדו ולהחזיר לו את אמונתו בחיים, היה מפקד לדוגמה וברור היה לכולנו שהאנשים שיהיו נתונים לפיקודו יהיה להם מי שיידע לשמור עליהם ולדאוג לכל צורכיהם". אחרי מותו הוכרז כחבר חניתה ונמנה עם קורבנותיה ולזכרו הוציאה קבוצתו את החוברת "דברים לזכרו של משה ז"ל".
