רמון, אבינועם

אבינועם, בן שרה ושלמה, נולד ביום ג' באלול תש"ה (12.8.1945) בחדרה. את לימודיו היסודיים סיים בבית-הספר "אחד העם" ואחרי-כן למד שלוש שנים בבית-הספר החקלאי "מקוה ישראל" ושנה אחת בקיבוץ עין-חרוד. הוא היה עלם גבה קומה, תכול עיניים ויפה תואר, שהצטיין בפשטות צברית, מתובלת בהומור, בכנות ויושר. מלא חיים ואוהב חיים היה אבי. מנעוריו היה ספורטאי מעולה, חבר באגודת ספורט ופעיל בגדנ"ע אוויר. לחבריו היה חבר נאמן ולמשפחתו היה בן מסור. אבינועם גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1963 והתנדב לחיל הצנחנים. בצניחה חיפש אתגר וראה בה דרך "לפתח את האומץ". הוענקו לו "כנפי צנחן" והוא הוצב ביחידת הנדסה של החיל, ושירת בה עד שחרורו. חבריו לצבא מספרים עליו, שלא היה חייל נלהב ולא נמנה עם החיילים שחתרו להגיע לעמדה בכירה ביחידתם. הוא מילא את המוטל עליו מתוך הבנת הצורך שבדבר ועשה זאת ביעילות רבה. בתחילת דצמבר 1965 שוחרר אבינועם מהשירות הסדיר. אחרי ששוחרר ניסה את כוחו בעבודות שונות, עבד כנהג ואף היה ניצב בתיאטרון, עד שגילה את אהבתו הגדולה – הפרחים. הוא החל מתמחה בענף זה על כל שלביו, החל בגידול וכלה בשזירה האמנותית. זמן קצר אחרי שסיים קורסים בתחום זה נעשה מדריך. הוא עבד במספר משרות, והצטיין במרץ רב. תמיד היה רץ, עובד וטורח, ועם זאת מצא פנאי לכל חבריו ולמשפחתו. לא היה קץ לאושרו כאשר הצליח להגיע בעבודת כפיו לביסוס כלכלי. הוא עוד הוסיף והגביר את מאמציו לאחר שנולד בנו – ניר, שעליו הייתה גאוותו. כאשר שאל אותו אביו, למה הוא הורג את עצמו בעבודה, ענה: "אצלנו זו ארץ של מלחמות. מי יודע מה יהיה? לכל מקרה, אני יודע שאני משאיר את האישה ואת הילד מסודרים". אבי הרבה גם לטייל ולסייר בארץ והכיר בה כל פינה. הוא המשיך בעיסוקיו בתחום הספורט. התעניין בתיאטרון וקרא מכל הבא ליד. לפליאת הכל התפנה למשפחתו ולקרוביו ולידידיו, וכאשר אשתו למדה ועבדה טיפל גם בבנו התינוק במסירות ובאהבה ללא גבול. את שזירת הפרחים הפך לאמנות והיה אחד הטובים בארץ בענף זה. בנות הקורס לשזירת פרחים בכפר-סירקין סיפרו עליו: "כשנכנס אבינועם לביתנו להרצאה, ובזרועותיו שפע של פרחים, הייתה זו הפתעה והנאה של ממש. גבר צעיר, גבוה ונאה, חייכן ופרחוני. וכי ייתכן מחזה נלבב מזה לעיני עשרים נשים כפריות?".כשפרצה מלחמת יום-הכיפורים הסדיר אבי את כל ענייניו בבית, התקין את המקלט ודאג ליושביו, השאיר הוראות לרעייתו בדבר כלכלת עסקיו השונים, וכאשר הגיע הצו חש ליחידתו. בגלויה הראשונה הביתה כתב: "…מצב רוח מרומם, אוכלים תפוזים, הכל בסדר…". ביום ט"ז בתשרי תשל"ד (12.10.1973) נפגעה השריונית שבה לחם באזור חאן-ארנבה ברמת הגולן, ואבי נהרג. הוא הובא למנוחת-עולמים בבית-העלמין בקרית-שאול. השאיר אחריו אישה ובן, הורים ואחות. לאחר נופלו הועלה לדרגת רב-טוראי. אמר עליו מפקד הפלוגה שלו: "אבינועם היה מוותיקי החיילים בפלוגה. היה חייל טוב ומסור ושימש בתפקידי פיקוד שונים אותם מילא בהצלחה. אך אנו זוכרים את אבינועם דווקא בלבושו האזרחי: בעל מרץ ויזמה, חייכני, אוהב את משפחתו ומסור לעבודתו. יצאנו לדרך חבורה גדולה. שלושה-עשר מאתנו לא זכו לחזור. אולי יש סמליות בכך, שהראשון שהבאנו למנוחת-עולם היה מגדל פרחים, והאחרון שבהם, אבינועם, היה מגדל ומסדר פרחים. יש בכך אולי סמל לדמותו ולאופיו של החייל הישראלי". דברים לזכרו של אבינועם ראו אור בספר "נתיבים בשדה", לזכר שלושה-עשר חללי פלוגת חה"ן של חטיבת הצנחנים.