בנם הצעיר של שולמית ועצמון. נולד ביום י"ד באלול תשל"ה (21.8.1975) בחיפה. אח לירון וגיל. שם החיבה שלו במשפחה היה אלעדיק. אלעד נקרא אלעד-שלמה על שם דודו, שלמה, שנהרג במלחמת יום כיפור. הוא למד והתחנך בבית הספר היסודי "דינור" ובחטיבת הביניים ב"עירוני ג'". אחר כך המשיך את לימודיו בתיכון "בסמ"ת" במגמת תעשייה וניהול. אלעד שיחק כדורגל בקבוצת הילדים של "הפועל חיפה", ובין תחביביו היו גם גלישת גלים וסקטבורד. כשבגר אהב מאוד לרכוב על אופניים והקפיד על רכיבה בסופי שבוע עם חבריו ועם אחיו גיל, שכתב לו: "להיות אח שלך זה היה פשוט אושר גדול, אהבה אינסופית, גאווה… אני נזכר שהיינו קטנים איך אהבתי לתפוס אותך חזק חזק ולדגדג אותך וללקק לך את הצוואר, ואתה היית צועק וירון היה בא לעזור לך. אני זוכר משפחה מאושרת שנוסעת לקמפינג לשבוע עם אוהלים, ואתה האח הקטן איתנו, רץ יחף על החול בנווה ים והכול היה כל כך נהדר. ואני זוכר אותך חוזר מהצבא ואיך בבת אחת הפכת מילד לבחור חסון ורחב… אבא שכל כך התגעגע היה מחכה לך ביום שישי במורד הרחוב שעות, כי יכול להיות שאולי תגיע. אני זוכר אותך מרים את אימא באוויר ומסובב ומסובב ואימא צוחקת וצוחקת. אלעד, כמה כיף ומושלם היה לנסוע איתך באופניים… פעם אחרונה.. הייתה במרכז 'מירב' קצת לפני המלחמה. אנחנו רוכבים בסינגל מהיר, אני לפניך, הפעם יותר זהיר, משתדל לא לחזור על הפציעה, ואתה נצמד לגלגל האחורי שלי וצועק: 'קדימה, יותר מהר'… בסוף המסלול אני תופס אותך וצועק: 'השתגעת? אתה רוצה להרוג את אח שלך, אתה לא מתבייש?' ואז שנינו מתחילים בבת אחת לצחוק. ואז אתה קופץ עם האופניים על גדר אבן תוך כדי נסיעה… בלי טיפת שחצנות ואני מסתכל מהצד וחושב לעצמי: איזו שליטה, איזו רכיבה אלגנטית וחלקה…" בשנת 1994 אלעד התעקש להתגייס ל"גולני" ולבסוף הצליח להתגייס לגדוד 13. רוב שירותו הסדיר עבר בלבנון, בעזה וביהודה ושומרון. לאחר השחרור נסע לשנה וחצי לשיקגו, שם עבד בהובלת דירות וטייל ברחבי ארצות הברית. בשנת 1998, לאחר שסיים לימודי מכינה בטכניון, החליט אלעד לנסוע להודו ותאילנד "לנקות את הראש", לקראת לימודי הנדסה אזרחית בטכניון. בתקופת לימודיו היה אלעד סטודנט מבריק בימים ובלילות עבד כברמן במועדון "לונה". אחיו הבכור גיל, גם הוא בוגר הנדסה אזרחית בטכניון, ובהקשר זה סיפרה בלהה, חברת המשפחה, על אלעד: "כאשר אח שני מגיע לפקולטה, קשה לו קצת יותר, מניסיוני, להתברג תחילה וצילו של האח הבוגר מלווה אותו. לא שזה רע עם אח כמו גיל ואימא שולה ברקע בטכניון, אבל אלעד תפס את מקומו העצמאי מיד, הוכיח את יכולתו האמיתית בלימודים, והעיקר, היה מגנט לכל הסובבים אותו. החיוך, החביבות והחברות שגילה הפכו את הבחור הצנוע הזה ללב החבורה. מהם שמעתי על השעות שבילו בבית משפחת רם, על הבית השני שלהם". ערבים שלמים ישב אלעד עם חבריו ללימודים כדי ללמדם ולעזור להם. בבית הוריו למדו, והתארחו. כמה מהם סיפרו למשפחתו שבזכותו סיימו את לימודיהם בטכניון. בשנת 2000, במהלך לימודיו בטכניון, הכיר אלעד את אהובת ליבו, גלית, ולאחר שנתיים של חברות הם התחתנו. הנער השובב סיים את לימודיו בטכניון עם חמישה פרסי הצטיינות ומשפחתו לא ידעה עליהם. אחיו ירון תיאר זאת: "פתאום שומעים מחברים על פרס שקיבל, על פרויקט שהצטיין בו. אימא, שעבדה בטכניון, הייתה מבררת ונדהמת מהציונים יוצאי הדופן. וכששאלנו אותו: 'אלעד, למה אתה לא מספר?' היה מחייך במבוכה ואמר שסתם, מה יש לספר. הייתה בו צניעות אמיתית, לא מעושה, לא מתחסדת, צניעות של אדם שאינו מרגיש צורך לרוץ ולהתפאר בהישגיו…" לאחר סיום לימודיו החל אלעד לעבוד כמהנדס בחברת "ניצן-ענבר" לפיקוח בנייה. בעבודתו הוכיח אלעד את כישרונו ואת מסירותו לעבודה. הוא ניהל מספר פרויקטים גדולים. אבי סומוגורה, מהנדס ראשי בחברת 'ניצן ענבר', אמר לזכרו: "אנשים כמוך הינם מצרך נדיר. לקראת סיום לימודיך ביולי 2004 חיפשת עבודה ושלחת מכתב הפניה עם קורות חיים. בין היתר כתבת: 'אני יכול להעיד על עצמי כאדם רציני, ישר ויסודי המוכן להשקיע את כל הנדרש על מנת לבצע את המוטל עליי בצורה הטובה ביותר. למרות שבענף שבו אנו עוסקים אין חשיבות רבה לגבי ציונים והישגים בזמן הלימודים, יכולים הציונים והפרסים על הצטיינות במספר רב של מקצועות להעיד על אופיי החזק והשאפתן, על יכולת הלמידה, התפיסה המהירה והעמוקה… ומעל לכול – אכפתיות כלפי התפקיד ודרישותיו'. אלעד, כל מילה שכתבת – אמת. שבית את כולנו, היית דוגמה וסמל לנורמת התנהגות אידיאלית… למצוינות בכל מעשיך, בלימודים, במשפחה, בחברות, בעבודה, ולצערי, גם בנתינת חייך להגנת המולדת". אלעד התגורר עם גלית בקריית אתא, וב-3 באוקטובר 2005, ערב ראש השנה, נולדה להם תינוקת יפהפייה. אלעד בחר את שמה – אלה. אלת החן והיופי או אלה ארץ-ישראלית. אלה הייתה רק בת עשרה חודשים כשאביה נפל בקרב. ב-30 ביולי 2006, שבועיים לאחר פרוץ מלחמת לבנון השנייה, גויס אלעד בצו שמונה ליחידת המילואים שלו אשר סופחה במלחמה לאוגדה 91, "אוגדת הגליל". אלעד השאיר לרעייתו ובִיתו פתק קטן על הדלת: "אַתֶן האור של חיי" ויצא למלחמה. הוא שובץ בחטיבת "כרמלי", גדוד חי"ר 7002, בפלוגה המסייעת כסמל מחלקת סיור. רוב לוחמי הסיור היו מילואימניקים חדשים בגדוד והם ציינו כי אלעד קיבל אותם, טיפל בהם ודאג לכל מחסורם, ובכך הקל על קליטתם. "אלעד הדואג" הם קראו לו. במהלך הלחימה תמך בחבריו שהתקשו, וסייע בחילוץ חבריו הפצועים תוך שהוא מעודד אותם ברגעים הקשים. כחודש לאחר נפילתו של אלעד נמסר למשפחתו פנקס, יומן שכתב במהלך המלחמה ונמצא על גופו כשהוא ספוג בדמו. ביומן תיעד אלעד את אירועי הקרבות בזמן אמת, כתב על מחשבותיו, התנהלותו ותחושותיו. למשל: "ממשיך לחלץ וכבר מחוץ לכפר. בדרך פוגשים טנקים, מעלים את האלונקה על גבי הטנק, לאחר מכן מעלים גם כמה לוחמים, כאלה שבהלם וכאלה שנקעו רגל או קיבלו מכה, שום דבר רציני. ממשיכים החוצה ונכנסים לבית אשר ליד הטנק השרוף. החושך יורד, ואני לא שומע כלום, רק צפצופים ורחשים. תחושת חוסר תפקוד, לא יכול לפקד על החבר'ה או להבין מה קורה מסביב. רועי המ"פ מדבר אל הפלוגה ואחר כך עוד איזה קצין מהחטיבה וכולם מקשיבים בדריכות ורק אני יושב בקצה ומחכה לתרגום. אחרי שסיימו לדבר, אני ניגש אל אבני לקבל הסבר, אבני מתקרב לאוזן ומעביר בצעקות קצת מעיקרי הדברים: מחמאות לחבר'ה ותמונת מצב של הלחימה…" בעקבות הפגיעה של אלעד בשמיעה מהדף הטילים, נתן לו הרופא הפניה לבית החולים. היא נשארה אצלו בכיס, בעודו ממשיך בלחימה. ב-8 באוגוסט 2006 לקראת בוקר, חזרה המחלקה של אלעד לישראל למנוחה. אלעד כתב: "מישהו מזכיר לנו שהיום יום האהבה ט"ו באב, ואני שולח פרחים לאשתי וגם לגיסי ואשתו העתידית שאמורים להתחתן היום. הצוותים יוצאים למארב בסביבות השעה 19.30 ואני מקבל החלטה ויוצא לחתונה". אלעד ביקש וקיבל חופשה לחתונת גיסו. רק הוריו היו שותפים לסוד. הוא כתב: "תופס מונית סְפֵּישל, משלם 300 ₪ ויוצא לכיוון … ומאחר ב-5 דקות את החופה". שולה ועצמון המתינו לו מחוץ לאולם ואיתם אלה. אלעד נכנס לשמחה לבוש דגמ"ח, כשביתו על כתפיו. מאוחר יותר כתב אלעד: "כולם מתרגשים לראות את החייל שחזר מהצפון הבוער. הילדה אלה לא מבינה מי אני ולוקח לה זמן לעכל שזה אבא, רק לאחר דקות ארוכות היא מחייכת ומגיבה אליי. האישה גלית משתוללת איתנו, וכן גם ההורים והחברים. היה שווה את הכסף. נגמרת החתונה ומתחילים לצאת צפונה, מגיעים להורים ומשאירים את הילדה לישון אצלם. גלית ואבא שלי ייקחו אותי לשלומי. כל הדרך אבא מספר לי על המלחמות שעבר ועל האח שנפל… הגענו לשלומי וברקע קולות רעם התותחים. גלית מתחילה לפחד. נפרדים לשלום". בצהרי היום האחרון למלחמה, שעות ספורות לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקף, התמקמה המחלקה ממזרח לג'בל אבו-טוויל כדי להגן על כוחות שתקפו בתי כפריים מהם נורו מטחי ירי. אלעד וחבריו נשלחו להביא אספקה למחלקה באזור הכפר עיתא א-שעב. בזמן ההתארגנות נשמעו קול פיצוץ של פגיעת טיל נ"ט שנורה לעבר אחת העמדות וקולם של נפגעים. אלעד וחבריו מיהרו למקום הנפילה, כיבו את האש שהתלקחה מהפיצוץ והחלו בפינוי הפצועים לכיוון נקודת פינוי הנפגעים שהגדיר סגן מפקד הפלוגה. הם פעלו לחילוץ הנפגעים כשהם חשופים לאש צלפים של האויב. אלעד ומפקד מחלקת הסיור סגן אליאל בן-יהודה העבירו את אחד הנפגעים לנקודת הפינוי, כאשר טיל נ"ט נוסף שירה החיזבאללה פגע במקום בו עמדו. הוא התפוצץ ליד המחלצים, הפצועים והמטפלים. אלעד ואליאל נהרגו שניהם במקום. מהטיל הראשון נהרגו רב-סמל גיא (ריצ'ארד) חסון ורב-סמל יניב שיינברום. לוחמים רבים נפגעו מהטיל השני ומהקיר שהתמוטט עליהם, לרבות הרופא וכל החובשים. שלושה חיילים נפצעו מהטיל הראשון ושישה-עשר מהטיל השני. אלעד רם נפל בקרב בדרום לבנון ביום י"ט באב תשס"ו (13.8.2006), בן שלושים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הצבאי בחיפה. לאחר מותו הועלה לדרגת רב-סמל. הותיר אחריו אישה, בת, הורים ושני אחים. בלוויה הושמע השיר שאהב: "עד סוף העולם" של חיים משה ויואב יצחק. על פועלו במלחמה קיבל אלעד את צל"ש האלוף. באזכרה הראשונה ספד לו אביו: "בני אלעד, יקירי, אהובי, מחמד נפשי, ליבי נצבט מכאב. כבר חלפה שנה ואתה לא איתנו… היית לנו גאוות המשפחה, בן מושלם. חביב היה עליי דיבורך תמיד. מעולם לא הרמת קול על איש. צנוע ועניו, כזה היית בני… תמיד ידעת לתת – אם לעזור לחבר, או לקנות מתנה לחבר כדי לשמח אותו, אפילו המעט שהיה לך ידעת לתת… התברכת בערכים רבים. אהבה ורעות הם ערך עליון אצלך. רצת ראשון לחלץ את חבריך הפצועים ונשאת אותם על גבך. נכנסת לתוך אש תופת במלחמה הארורה שנכפתה עלינו ושילמת בחייך, בני, גיבור שלי…" מפקד היחידה, סגן-אלוף שי שאנן, כתב למשפחה: "אלעד היה לוחם מעולה, סמל מחלקה מצטיין ששאף להשתתף בכל משימה ועשה זאת באחריות ורצינות ראויים לשבח. אלעד היה מסוג החיילים שכל מפקד היה רוצה לצידו ובשל כך הוא נבחר להוביל את המחלקה. הוא מהווה דוגמה ומופת לטובים שבחיילים". "את אלעד אני מכיר מהמילואים משנת 1999," סיפר רועי, מפקד הפלוגה, "יצא לנו לשוחח הרבה (אמנם שיחות קצרות) על מה כל אחד עושה בחיים, איך הולך בבית וכו'. אבל מעולם לא הבנתי מאלעד שהוא כל כך תותח בלימודים ואחר כך בעבודה… כששאלתי איך הולך בעבודה הוא לא ענה יותר מ'בסדר' ורק לאחר השִבעה גיליתי שהיה מצטיין בטכניון ומקצוען בעבודה. למדתי כמה צניעות הייתה בו… אצל אלעד הכול היה סוד. שחס וחלילה לא ידעו שהוא מעולה. כך גם לגבי תפקיד הסמל שביקשתי ממנו שיהיה. הוא תמיד ענה בצורה כזו שהוא לא מתאים ומה לו ולזה. כיום כולנו יודעים עד כמה הוא הסמל שהתאים מכולם". אביה של גלית, יוחי שפר, כתב: "אלעדיק, חברים קוראים לך אחי, אני קורא לך בני. רבקה ואני מרגישים שאיבדנו לא רק חתן, אלא בן, שחיוך קבוע על פניו. השתלבת במשפחתנו כמו אח בוגר לאורי וברק… תמיד שאלת והתעניינת…" במלאות ארבע שנים לנפילתו של אלעד, שיתף אורי גיסו, שהתחתן חמישה ימים לפני מותו של אלעד: "במהלך החופה היית כל כך חסר, אדם יקר לי וחשוב לי מאוד. כמה דקות לאחר החופה ראיתי פתאום התקהלות קטנה ליד הכניסה, העפתי מבט קל וראיתי אותך, תפסתי ריצה אדירה אליך וחיבקתי אותך, אין לי דרך לתאר את האושר שגרמת לי באותו רגע!!! זאת הייתה המתנה הכי מדהימה שיכולתי לבקש. אלעד, לא עובר רגע בחיים שאני לא חושב עליך. כשסיימתי את לימודיי נזכרתי איך אתה שכנעת אותי לא לפרוש מהלימודים כשהיה לי קשה. יש לי הרבה רגעים בחיים שאני חושב לעצמי מה היית אומר… חסרות לי הבדיחות שהיינו מריצים בארוחות ביחד על כולם… אלעד, אתה היית לי כמו אח… הכאב שיש לי בלב הוא כאב של אובדן אח, כאב שלא ניתן לתאר!" שמו של אלעד הונצח במִלגה לסטודנטים בפקולטה להנדסה אזרחית בטכניון. בטקס חלוקת המלגות סיפר ירון על אחיו אלעד, שהיה "אחד מאותם אלה שהמינוי לתפקיד סמל מחלקה הוא הבחירה הטבעית, אחד מאותם בחורים שלא יהססו תחת תופת לרוץ בקור רוח בין החיילים, לחלץ פצועים, להיפגע ולבסוף להיהרג, ושנה לאחר מכן יביט מלמעלה איך הוריי וגלית מקבלים צל"ש בשמו, והוא יחייך במבוכה שם מלמעלה ולא יבין על מה בכלל קיבל". משפחתו ואוהביו של אלעד הקימו לזכרו אתר אינטרנט, http://www.eladram.co.il, ובו סיפור חייו, היומן שכתב במהלך המלחמה, זיכרונות שכתבו אנשים רבים – בני משפחה וחברים, הספדים, גלריית תמונות וקטעי עיתונות, שיר שנכתב לזכרו וסרטון. גלית גם יזמה מסע אופניים לזכרו של אלעד, וסיפורו הונצח בראיונות של גלית ואלה לעיתונות הכתובה והמשודרת. גלית סיפרה על אלעד, על יומן הקרב ועל חסרונו בחייהן.
