רם, אהוד (“אודי”)

בן דן ויהודית. נולד ביום כ"ז בכסלו תש"ו (2.12.1945) בחניתה ולמד בבית הספר היסודי בחניתה ובבית הספר התיכון האזורי הקיבוצי בסולם צור. מאז היה ילד צעיר אהב לצאת לטיולי בית הספר ולהשתתף במשחקי הילדים, בהם בלטה תכונתו כסייר מעולה וכושר מנהיגותו. משהתבגר החל לעקוב אחר אורח חייהן של ציפורים. בעקשנות ובסבלנות היה אורב להן וצופה בהן שעות ארוכות כדי לצלמן בסביבתן הטבעית. עבודת הסיכום שלו בכיתה ח' ועבודת הגמר שלו בכיתה י' נסבו על הציפור (הגדרון) והתבססו על מחקר, כושר הסתכלות וידיעה עמוקה. כשנה לפני מועד גיוסו חלה במחלה שלא זוהתה בעוד מועד. בגללה נדחה גיוסו והוטלה בספק יכולתו לשרת בחיל קרבי. בימי מחלתו היה מוצא לו פורקן בציור. בגלל מחלתו החל מפגר בלימודים, אך משהחלים עשה מאמץ עקשני, השיג את הפיגור בלימודים וסיים כאחד המצטיינים בכיתה. באותו זמן הטיל את עצמו לפעולה, שמטרתה קידום סיכוייו להשתבץ כחיי קרבי בצה"ל. הוא עסק בהתמדה באימון גופני אינטנסיבי ופעל ללא ליאות בספורט לסוגיו. במיוחד התמסר למשחק הכדור-עף ובשטח זה ריכז סביבו את כל הפעילות בחניתה. הוא הפך לרוח החיה ולדמות המדריכה בקבוצת הכדור-עף של חניתה שהחלה אז את ראשוני צעדיה בליגה הארצית. הוא ריכז סביבו נבחרת צעירה ועודד אותה, כך שתוך שלוש שנים הגיעה לליגה הלאומית בכדור-עף. אודי גויס לצה"ל בנובמבר 1964. למרות היותו עסוק בפעילות צבאית, לא הזניח את קבוצתו ובכל הזדמנות היה מגיע הביתה לאימונים ולמשחקים, על אף עייפותו ועל אף ריחוקו. אך הוא עשה זאת בלי לפגוע כמלוא הנימה בתפקידיו ובמשימותיו. כשהתגייס נתקבל לחיל קרבי וסיים את קורס הקצינים כחניך מצטיין. ביחידתו, שבה מילא במסירות תפקידי הדרכה ופיקוד והשתתף במבצעיה, הגיע לדרגת סרן. אמנם הוא מצא עניין בכל האתגרים והמשימות של יחידתו, אך בכל זאת ראה את עצמו שותף פעיל וער לנעשה בחניתה. הוא השתתף באסיפות חברים ושמר על קשר הדוק עם קיבוצו. הוא עמד לשאת לו אישה ולהקים בקיבוץ את ביתו. ביום ה' באב תשכ"ט (20.7.1969), נפל רב-סרן אהוד בקרב על האי גרין שבאזור מפרץ סואץ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות בחניתה. למחרת נפילתו הספיד שר הבטחון,משה דיין, את אהוד וחבריו ובין השאר אמר: "בנים אלה, אשר ככה חיים, ככה לוחמים וככה מתים הם הדבר הנפלא ביותר שיש לנו בחיינו – בחיינו כהורים, כחברים ובחיי ישראל כאומה. יש מאורעות פשוטים, ההופכים במרוצת השנים והדורות לאגדה. בנים אלה הם אגדה שהייתה למציאות, חלומו של עם, עם גולה, דווה ומושפל, חלום שהיה למציאות – מציאות של עצמאות, של מולדת, של ירושלים, של יישוב ההר והמדבר, של מים ושל עצים ופרחים – אבל גם מציאות של דם, של קרבנות, של לוויות, של גופות נקובי כדורים, השבים אלינו עם השחר, נישאים באלונקות וכל מה שנותר לנו הוא לאמץ אותם אל לבנו, לחבק אותם בכאב עמוק מנשוא, באהבה שאין לה מילים ובידיעה שאין לנו דבר קרוב מהם, יפה מהם, יקר מהם – – -". וכך סיים השר את הספדו: "הורי הבנים הנופלים במלחמה! לא לנחם, כי אם להיות עמכם באבל אנו כאן, להיות באבל זה יחד בכל לב ונפש". קבוצת חניתה הוציאה לאור לזכרו חוברת בשם "אודי".