רכניץ, זאב

זאב, בנם של הילדה ואיזידור, נולד למשפחה אמידה ביום כ"ז בשבט תרפ"ז (30.1.1927) בווינה, בירת אוסטריה, וסיים את לימודיו בבית הספר על שם ד"ר צבי פרץ חיות בעיר הולדתו. בילדותו השתייך לתנועת "המכבי הצעיר". וינה הייתה מרכז להשכלה יהודית, לספרות עברית ובה התרכזה התנועה הציונית בראשיתה. היהודים מילאו תפקידים חשובים בתרבות המקומית והעולמית. היו בהם סופרים, מוזיקאים ואנשי מדע נודעים כבנימין זאב הרצל, זיגמונד ופרויד וספטן צווייג. במחצית שנות השלושים של המאה העשרים חיו בעיר כ-170,000 יהודים. האנטישמיות המודרנית קנתה לה אחיזה רחבה בקרב תושבי וינה. הווינאים קידמו בברכה את סיפוח אוסטריה לגרמניה במרס 1938, ורדיפות היהודים שהתחוללו בעיר היו אכזריות ביותר. עוד במאי 1938 נעצרו 2,000 אינטלקטואלים יהודים וגורשו למחנה דכאו. מאז, היו ההתנפלויות הלילות והגירושים למעשה שבשגרה. מצבם הכלכלי של יהודי וינה הורע, וכ-43,000 מהם הפכו לנתמכי סעד. מוסדות הקהילה היהודית עסקו במתן עזרה סוציאלית, וניצלו כל הפוגה בין הפרעות והגירושים למאמץ ההגירה ולארגון החיים. ועד הקהילה פתח קורסים להכשרה ולהסבה מקצועית וכ-45,000 חניכים למדו בהם. לאחר פלישת גרמניה לפולין, בספטמבר 1939, החלו גירושים של יהודים מווינה. באוקטובר גורשו 1,048 יהודים פולנים וחסרי נתינות למחנה הריכוז בוכנוואלד, וקבוצה של 1,584 יהודים גורשו לאזור ניסקו. ביולי 1941 החל גירושם של 50,000 היהודים שנותרו בעיר. הם גורשו לטרזינשטט שבצ'כוסלובקיה ולמחנות במזרח. בשנת 1942 הועברו זאב וחבריו למחנה הריכוז טרזינשטט, שנועד להיות "מחנה לדוגמה". מחנה טרזינשטט הוקם על ידי הגרמנים כדי לרכז בו את יהודי בוהמיה ומורוויה, וכן יהודים מגרמניה וממערב אירופה. בספטמבר 1942 היו כלואים בו 53,000 איש, ועדיין המשיכו להגיע לשם אסירים עד סוף המלחמה. בד בבד בוצעו גירושים לגטאות שבפולין ולמדינות הבלטיות, ומאוקטובר 1942 גורשו היהודים למחנות אושוויץ וטרבלינקה. זאב נלקח לאושוויץ בשנת 1943. הוא היה בין החוזרים ברגל, ב"צעדת המוות", וצלח בשלום את הדרך עד לפלדפינג שבבווריה, גרמניה. מחנה פלדפינג, על גדת אגם שטרנברג, שימש בתחילה מחנה של ה"היטלר יוגנד", ועם הזמן הפך למחנה קליטה לניצולי "צעדות המוות" באזור. זאב היה אחד המעטים שזכו להגיע ליום השחרור. בתום המלחמה חזר לווינה, ומיד הטיל עצמו לתוך עבודת "החלוץ". כבר בשנה הראשונה לפעילותו שם שימש חבר מזכירות התנועה. הוא הצטרף לתנועת "הבריחה" שבה עזבו 250,000 יהודים ממחנות העקורים מגרמניה, אוסטריה ואיטליה לכיוון ארץ ישראל. בשנת 1946 עלה לארץ דרך איטליה בעלייה ב' הבלתי לגלית שארגנה ה"הגנה", ושהה עם חבריו מטרזינשטט במחנה המעצר שבעתלית. תחילה התמקם בגבעת חיים, אולם מששמע כי פני חבריו למשק דורות, החליט, לאחר תקופה קצרה, להצטרף אליהם. זאב היה לחבר משק בקיבוץ דורות שבמישור החוף הדרומי, ועבד בענף המספוא ובגננות נוי. על אף הקשיים שחווה הפך אט אט לאיש עבודה, וזכה לחיבת החברים הודות למידותיו הנאות. הוא תמיד שמח, ואהב את היפה שבחיים. מעידים כי היה אחד המעטים אשר כל הליכותיו והתנהגותו ביטאו את חלוציותו. לא פעם נתגלה האדם שבו במסירותו ובנאמנותו למשק ולחבר בשעות מבחן קשות, כגון כיבוי דל?קה שפרצה, טיפול בפצוע, וכיוצא באלה. "הוא עמד במבחן זה כאדם המכיר זה כבר את קרבת המוות ואיננו מפחד מפניו," סיפר אחד החברים. זאב עמד בקשרי מכתבים עם חברים אחדים באוסטריה ובאמריקה, וקיווה כי ביום מן הימים יעלה בידו להניע אותם לבוא ולהצטרף אליו – בארץ בכלל ובמשק בפרט. כשפרצה מלחמת העצמאות המשיך זאב למלא את כל מטלותיו – הן בהגנה על המשק והן בעבודתו היום-יומית. כמו כל חבריו בקיבוץ וביישובי הנגב, שירת בחטיבת "הנגב" של הפלמ"ח – חטיבה 12 ב"הגנה". קרבתו של קיבוץ דורות לציר הפלישה של הצבא המצרי במישור החוף הפכה אותו לאחד מיישובי המשלט בנגב ולבסיס חשוב ללוחמי חטיבת "הנגב". האוכלוסייה הבלתי לוחמת פונתה ממנו, והקיבוץ בוצר, נכון לכל התקפה. והוא אמנם הותקף רבות בהפצצות, שלעתים התרחשו מדי יום ובשעה קבועה. ביום ו' בתשרי תש"ט (9.10.1948), ערב מבצע "יואב", הפציצו מטוסים מצריים אזור נרחב בנגב הצפוני. בין היתר הפציצו ארבעה מהם את דורות, כשהם מטילים שתי פצצות מגובה רב על הקיבוץ. אחת מהן פגעה בזאב שלא הספיק לתפוס מחסה, והוא נהרג בעת מילוי תפקידו. בן עשרים ואחת היה בנפלו. הוא הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בקיבוצו. לזכרו, כתבה חברתו חוה כוכבי: "וילי היקר, כותבת אני אליך, עשרים שנה לאחר שהחלפנו את המילים האחרונות בינינו. היו אלה מילים של יום-יום; אמרת: 'אחכה לך' ועניתי: 'לא, לא, לך כבר למקלט' או דברים דומים לאלה. מיד אחרי שנפצעתי, שאלתי עליך; ענו מה שענו. חלף כמעט שבוע שלם, עד שהתאוששתי מעט. כאשר שאלתי אז: 'נכון שווילי מת?' הייתה לי השתיקה תשובה. לו? הקמנו לך אנדרטה והפסל היה שואל מה עליה לסמל, הייתי עונה בלי היסוס: את החבר הפשוט. הכרתיך בשנת 1939 בבית הספר היהודי על-שם חיות בווינה, כתלמיד בכיתה ז'. היית גבוה מהאחרים; גופך המגושם ומזגך הנוח עשו אותך מטרה לדברי ליצנות ואף ללעג מצד חברינו לכיתה, אולם אתה לא שמרת להם טינה – עדיין שומעת אני את צחוקך הרועם שבו נהגת לפרוץ לשמע מעשה קונדס מוצלח. הצורר הביא את שנינו לגטו טרזינשטט שבו היינו חברים באותה קבוצת נוער ב"החלוץ". כאן, בתנאי מצוקה, בלטו תכונותיך האופייניות: אדם המוכן תמיד לעשות למען הזולת, ללא חשבון אישי, ואף אם ייגרם בכך נזק לו לעצמו. היה זה מעשה גבורה של נער מתבגר, כאשר ויתרת לא פעם על מנת המזון הדלה שלך למען חבר אחר, שלדעתך היה זקוק לה יותר. לא היה מאושר ממך, אם יכולת להביא ממקום עבודתך מעט תפוחי אדמה הביתה ולתרום אותם לקופת האוכל המשותפת של הקבוצה. רואה אני לנגד עיניי את פניך המודאגים, אם אחד מחברי הקובצה חלה ונבצר ממך להושיע. לאחר שנתיים בגטו הפרידו בינינו. נשלחנו לאושוויץ, ומשם כל אחד למחנה אחר. פגשתיך שוב רק בקיץ 1946 בדורות. מתוך מכתבי חברים ידעתי שחזרת לאחר המלחמה לווינה, ואתה מתעתד לעלות בעלייה ב' לארץ. דרך איטליה הגעת קודם לגבעת חיים, ומשם באת אלינו. באת כבודד לקיבוץ כמעט חדש, שחלק ניכר מחבריו מבוגרים היו ממך בשנים רבות. ודאי לא קל היה לך להשתלב, אולם מעולם לא שמעתי תלונה מפיך. עבדת בענף המספוא, אך אם נחוץ היה שומר לילה ולא נמצא אחר, ידע הסדרן שיוכל לפנות אליך ולא תדחו; ואם יש לפרוק אוטו – אתה לא תסרב. אולם רק זמן קצר ניתן לך להיות חבר בדורות. מלחמת השחרור באה עלינו ואף אתה, כיתר החברים, עבדת בביצורים, בשמירה ובתצפית. עם ראשית הסתיו באה ההפוגה השנייה וצפירות האזעקה שתקו. היה זה ביום שבת ובכוונתנו היה ללכת לחדר האוכל לארוחת הבוקר. לפתע ראינו ארבעה מטוסי 'ספיטפייר' בשמים, ושמענו אזעקה. היית בן עשרים ואחת במותך, רק בן עשרים ואחת… אבל אנו כאן בדורות ממשיכים, כפי שרצית אף אתה לעשות, ממשיכים על אף הקרבנות." זאב הונצח בחוברת "דורות, שנה אחת במלחמה" שהוציא הקיבוץ. החלל הינו "נצר אחרון". חללי "נצר אחרון" הם ניצולי שואה שנותרו שריד אחרון ממשפחתם הגרעינית (הורים, אחים, אחיות, בנים ובנות), שחוו על בשרם את אֵימַת השואה בגטאות ו/או במחנות הריכוז וההשמדה ו/או במנוסה ובמסתור בשטחים שנכבשו ע"י הנאצים ו/או בלחימה לצד אנשי המחתרות או הפרטיזנים בשטחי הכיבוש הנאצי שעלו לארץ, בשנות מלחמת העולם השנייה או אחריה, לבשו מדים ונפלו במערכות ישראל.