רימון, זאב

בן אהרן-דוד וחנה. נולד ביום כ"ט במרחשון תש"י (21.11.1949) בתל אביב. הוא למד בבית הספר "אילון" שבנחלת יצחק, ובבית הספר התיכון המקצועי "אורט" שבגבעתיים. מנעוריו היה חבר בתנועת "הצופים" בגבעתיים, שנקראו גם "צופי אש", בהיותם מאומצים על ידי מכבי האש בגבעתיים. בתנועה התבלט בכל, גם בתחום הספורט וביחוד בכדורגל ובכדורסל וגם בתחום התרבותי. לא נערכה פעולה בלעדיו והוא לא החמיץ טיול או מסע בתנועה. הוא היה תלמיד מחונן, בן מסור מאוד להוריו וחבר נאמן מאין כמוהו לחבריו. בטיולים, במסעות ובמחנות עבודה של תנועת הנוער היה משתתף ועל כתפיו הצעירות, המוצקות, היה עומס את תרמיליהם של נחשלים בדרך. תמיד היה נכון לסייע בשעת סכנה ושריפה, וראיה לדבר: הוא השתתף בכיבוי שריפת בית חרושת בבאר שבע, הוציאוהו משם מתעלף והביאוהו לבית החולים המקומי. זאב ברח ממיטתו והתחמק מבית החולים, ועד מהרה נראה שנית בחצר העשנה של בית החרושת, ממשיך במלחמתו העקשנית. הוא היה חניך תנועת "הצופים" מכיתה ד' עד צאתו לנח"ל. הוא נכנס לתנועה בשבט גבעתיים, התבגר עם הגדוד ועזר להעניק לו צביון חדש במסגרת "שכבת גונן". הוא השתתף בשכבת הדרכה ולאחר שהוענקה לו תעודת הדרכה התחיל להדריך ועשה זאת בהצלחה במשך שנתיים. הוא היה גם חבר להקת ריקודי עם ומחול של עיריית גבעתיים. בסוף תקופת הלימודים בכיתה השביעית הורכבה מסגרת השלמה לקיבוץ ראש הנקרה והוא הצטרף אליה. זאב גויס לצה"ל בספטמבר 1967 והיה בין המגשימים שיצאו לנח"ל כחבר גרעין "צור". בדמיונו ראה עצמו לבוש בגדי פלח מיוזעים, ואפילו בגדי חאקי ובלבד שיהא זה חאקי של שלום, של טרקטורים וקומביינים ולא מלחמות. בשל"ת המוקדם שעשה בראש הנקרה עבד בפרדס, ואחר כך יצא עם הגרעין לטירונות ולהכשרה במשק נוה איתן שבעמק בית שאן. שם, נוסף לעבודתו החקלאית, השתתף במשימות הצבאיות של הנח"ל. אז באה שורה של אירועים: קיץ של מארבים ופטרולים ללא סוף בבקעה היוקדת ובחורף שלאחריו, ברמה, בין צריפי היאחזות נח"ל גולן, שמה יצא עם הגרעין. כשהיה בראש הנקרה אירש לו נערה, שעמד לשאתה לאישה. הוא פגשה בעמק בית שאן והיא אז תלמידת הגימנסיה, במסגרת השירות הלאומי והוא בשירות סדיר בצה"ל. בנח"ל-גולן עשו הבנים ימים ולילות בשמירות ארוכות וכאשר סיים את השירות בנח"ל-גולן השתתף זאב במסגרת האימון המתקדם בקורס חבלה, ובסיומו קיבל דרגת רב"ט. יום נישואיו של זאב נקבע למחצית אוגוסט. אך אותו היום הייתה יחידתו אמורה להימצא בסביבות התעלה. זאב הצליח להקדים את יציאתו לקווים בשבועות אחדים כדי שביום 18 באוגוסט 1970 יהיו ימי הסואץ שלו מאחוריו, ואז, לאחר החופה, יוכל לשוב למשק. אולם ביום כ"ב בניסן תש"ל (28.4.1970), נפל זאב בהפגזת אויב באזור תעלת סואץ. הובא למנוחת עולמים בבית הקברות הצבאי בקרית שאול. מפקד נח"ל-גולן כתב מספר שורות לזכרו של זאב: "כמפקדו לשעבר של זאב בתקופה מסוימת במשך שירותו בצבא לא היכרתיו מקרוב ממש. זכורות לי כמה פגישות עקב התפקיד. המומנט החזק אצלו היה העקשנות. זו לא הייתה 'עקשנות של פרד' אלא עקשנות על דברים שנראו בעיניו כבלתי צודקים. היו מקרים שנעשה עוול למישהו (ולאו דווקא לזאב) ואז בא לעזרתו. הוא היה נלחם על דבריו כמעט עד הסוף – – – המגע היומיומי בין חייל למפקדו לא תמיד מאפשר היכרות אישית עמוקה, ולכן גם פה לא הייתה כזו. זאב היה בחור חברותי, נאמן לתפקידו ולחבריו. עקב פרופיל רפואי נמוך לא היה יכול להגיע למשאת נפשו של כל נח"לאי. מסתבר שהלך ליחידה לא פחות קרבית ושם השיגה אותו יד הגורל (שלכולנו אין שליטה עליה). נראה שזהו המחיר שאנו חייבים לשלם מדי יום ביומו, כדי ששאריתו האזרחית של עם ישראל תוכל לחיות בשקט, בשלום ובשלווה". באייר תש"ל נדפסה כתבה על זאב בביטאון הסתדרות הצופים העבריים בישראל; לאחר שנפל הוציאו לאור המשפחה וחברי הגרעין חוברת בשם "זאב".